דברים שאבדו לנו בראש.

מספיקה אישה מבוגרת אחת, לבושה מכנס שחור וחולצה לבנה כמקובל שצולעת ממקום למקום בנעלי ספורט וממחטה ביד לשם תוכל לנגב את גשמי השכול מפניה העייפים.

בניגוד ליום השואה, יום הזיכרון לדעתי הוא הסיפור המאקרו אף שכל סיפור חשוב בפזאל. ובכל זאת, דמעותיה של אישה עייפה אחת גורמות לי להכיל את יום הזיכרון הזה.

אני בטוחה שהיא זוכרת כל יום

וכואבת כל יום

ורצה אל זרועותיו בדמיונה יום אחרי יום

אם זה בנה, בתה או אהובה מימי קדם,

היא שבורה ומנופצת.

בא לי לצעוק ובא לי לצרוח ונאמס לי להקטין את עצמי אני גם בן אדם מדמם וחי ונושם ומרגיש וכואב לו  כשצובטים בלחיים השמנות

כל השומן לא מרחיק את העור מהנשמה אני חיה כמו כל יצור אחר ורע לי להוציא את הציצי ולפזר את השיער ולצבוע את העיניים כדי שלא אנשים יסתכלו על כל השומן  ולא בא לי לחזור הביתה בא לי להזדיין כל הלילה ולהתחרמן מול כולם

ולא לשבת  מאחורה ולהסתכל ולא לערפל את הדעת כדי להפסיק לחשוב על העינייםן שלו והמבט החודר כשהוא חודר כי השומן  קופץ בכל הזמן כל  מקום ולהסתיר את החורים ולהחשיך את החדר ולנסוע רחוק כל כך בשביל להרגיש קצת קרוב וקרבה מבן אדם עם חום ולחיים בוערות וזין וכוס רטובים ומחכים ובלי דמעות ומחשבות על אתמול ומחר ובקבוק טקילה וג'ויינט ורק לא לחשוב על זה  כי הכל במחשבה ואולי לא באמת אבל כן באמת כי אני שמנה וגדולה ענקית היפו ולווויתן ומפגרת שמנה חתול שחור בני זונות אני חיה

יא באת  זונה אני מרגישה אתת הכאב של המילים והמחשבות והסכין וכל הדברים החדים שאת דוחפת לעורקים שלי והעשן והכדורים והאוכל הכל מכביד עליי וכואב עליי

אני הבת זונה הגדולה שלי

הוצע לי היום להשתתף בשלישייה. חבל שלא ירדתי בסוף.

יש לי סימן של נשיכה על היד.

יש לי קולות בחלון.

זאת אומרת, אני שומעת קולות מבעד לחלון.

אין הקולות בוקעים ממני או שייכים לי. אין החלון או מיקומו שייכים לי.

על אף היותם בלתי שייכים לי, הקולות הבוקעים מבעד לחלון מטרידים את מנוחתי.

ייתכן והקולות הבוקעים מהחלון שייכים לנשמות אבודות ששוחות בעננים השחורים על רקע השמיים הלבנים

יכולתי לקפוץ. יכולתי לקפוץ ברגע זה ממש. אני לא מצליחה להחליט אם זה כי טוב לי או רע.
מצטערת.

בעיקר בשבילי.

כשהשמיים מכסים את העיניים אנחנו מעשנים פרחים ומחייכים
משתטים בלי לחשוב על כלום
גידלנו עציץ וקראנו לו פנחס העציץ

פנחס הציץ לנו כשהשתובבנו וקיפצנו בין הרים לגבעות

פעם ראינו את פנחס מציץ מהאוזן ומחכה בשקט

פנחס שאל מה לא בסדר?

שתקתי.

לא עניתי לפנחס שהקיום שלי מוטל בספק

לא סיפרתי לפנחס שנמאס לי לחשוב

עישנו את פנחס בסוף הימים שלנו איתנו

היה טוב.