דברים שאבדו לנו בראש.

אני מטפסת על המדרגות הזוהרות.

אני מרחפת על המדרגות הלבנות.

המדרגות מבריקות וזוהרות ובוהקות. חתיכות שזורות של עננים נארגות תחת כפות רגליי.

אני מטפסת מעלה ומעלה עד ש.

בדרך פגשתי אותך, כבר לא ירד לך דם אבל גוון עורך הלבין. כמעט ולא זיהיתי אותך, איך ברחת לי כך?

הם יודעים מה מעיף אותי לשמיים אבל אף אחד לא זורק פירורים לציפורים עייפות כמונו.

רק קולות וצחקוקים זורקים אותי בחזרה לשגרה.

ואני עפה לי.

הדרך לסוף העולם נראת ארוכה מתמיד ושכולה כתמיד.

ניתן לי חודש ניסיון ולאחריו ייתכן שאאלץ למצוא לי מוסד לימודי חדש.

שהפסיכולוגית שלי טענה שזהו ככל הנראה צעד שנעשה על מנת לדחוף אותי חזרה לדרך הישר, עניתי שמסתבר שהמטרה התפספסה. לרגע הרגשתי שאין לי יותר מה לעשות ועדיף לי כבר לגמור את זה. נכנסתי למן לופ של מחשבות רעות ונסחפתי עם זה במשך יומיים. איבדתי את עצמי קצת וקשה לי כרגע למצוא את האור.

נזקקתי לחיבוק שלא קיבלתי, לכתף מבינה וחמה לבכות עליה אך כל שיכולתי לתת לעצמי הייתה רצפת השרותים.

הקולות מתערבבים לי בראש. הם רבים בינם לביני ואני באמצע, לא קטן, לא גדול.

חדלתי מלטבוע במחשבות. ערך תזונתי חוטף אותי אליו ואני שוכחת לחשוב.

אני לא מבלמסת, רק אוכלת הרבה מדי פעם לפעם.\

האמת שאני מתכוונת לחזור למשטרי אימון ואכילה בצהרי ה24 לחודש הזה בתקווה לאבד לפחות 6.5 קילוגרמים עד סוף חופשת פסח. בנוסף, אני מכננת לאבד משהו אחר אבל זה לא לעכשיו.

אני קצת תבניתית היום, וקצת יותר טבועה ושבורה אבל שומרת שתיקה. כרגע.

חלמתי אותך בלילה והתעוררתי עם הפנים שלך בעיניים. אני כבר לא יכולה לספר לך על זה ובעצם זה מה שהורג אותי, האפשרות שנעלמה. התאים לי כשהיית ברקע ויכולתי לשלוף אותך משם כשרציתי ועכשיו אתה חסר. אפילו נפרדתי ממך לשלום כשלא לכולם הגעתי.

אתה פשוט חסר לי.

בוא נשב רגל על רגל בגהנום, סחבתי את המפתח מהזיון מאתמול בלילה.

נו, בוא כבר. נזרוק שקיות מים על נשמות תועות ונצחקק בקול רם כשהן יצבעו כחול ויתחילו לרעוד.

זה בסדר, לא צריך להביא כלום מלבד את עצמך.

יאללה, האוטובוס האחרון יוצא מיד וקשה לרוץ עד לשם בעקבים.

יש לי בקבוק ביד ועוד רגע הוא ריק. כן, יש שם מה לעשן.

כשהתעוררתי בבוקר והחלטתי לסטות מדרך הישר לא חשבתי כלל על היתרונות. התלבשתי ויצאתי להציץ בעולם הגדול מהרחובות הקטנים שלי.
שמתי לב שאחרי הגשם, כשמגיע הקור, הכל מטפטפים. ילדים קטנים מחליקים על המדרכות שהופכות לרגעים ספורים בשנה למדרונות מוות חלקלקים, נשים זקנות אשר מנסות להלחם ברוח שמביסה אותן ומותירה את מטרייותיהן יתומות לצד הכביש ופעם אף ראיתי מטרייה אחת או שתיים, חסרות מזל, אשר מצאו עצמן ממש באמצע הכביש או חלילה על חוטי החשמל. גברים, לא אמצא משוטטים ברחוב, הם אינם מוכנים לדבר דברי תחנונים לחסדי המנוע שמסרב להדלק ולהפעיל את המזגן ברכבם. אם לרגע היו אותם גברים מציצים מהחלון הקפוא היו מגלים מחזות מרנינים על נשים במצוקה אשר מתווכחות עם הרוח, ככל הנראה לא הייתה היא מרוצה ממלבושן אשר לבסוף מוצא עצמו יתום עזוב לצד הדרך.

. . .

התמונות לא עושות חסד עם הכחול.

צבעתי את השיער. מן הסתם

איפה האנשים שיסחפו אותי?
איפה האנשים שיפילו אותי מהרגליים?
איפה אלו שיעזרו לי להצמיח כנפיים ויעיפו אותי להרפתקאות בעולמות אחרים?

איפה כל סוחרי הסמים?