דברים שאבדו לנו בראש.

אני מתחילה לחיות עם עצמי. ועם אנשים אחרים.

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שחזרתי לפנות בוקר ונאלצתי להגנב פנימה. לאט לאט אבל בהצלחה, לפחות כרגע, אני לומדת להתהלך בעולם עם ראש מורם.לאט לאט.

נורא בא לי בולמוס כזה, אני מקווה שאלו ההורמונים ולא איתות אזהרה.

אה, ואפילו התחלתי להתגבר על טראומת הוודקה.

...

זה הפוסט האלף. למעשה, תכננתי אחד אחר קצת שונה מבדרך כלל אבל המוזה נתקעה ובנתיים הוא נמצא בטיוטה עד שהיא תחזור לבקר.

רציתי לקחת חופש מעצמי

צלצלתי לבלונד שתדבר איתי

בטלפון היא קובעת שנצא לבלות

היא ואני זה סיפור ישן

מלמטה היא צופרת תרד כבר אידיוט

והיא האהבה האמיתית של חיי.

  

המילים האלו עושות לי חשק לכתוב על שינוי, על המחשבות לאחרונה על בלונד והקעקוע למרות השומן אבל זה חסר טעם. מה שאני זקוקה לו כרגע זה יותר מעשים ופחות מילים, אחרי הכל זה יהיה הפוסט ה750 שלי שימולא במילים.

נזכרתי בזה היום, באיך הכל התחיל וכמה שזה טיפשי. אם לומר את האמת, אני לא מתחרטת.

לפעמים זה מוזר לי, איך שהחיים ממשיכים והם לא באמת טורחים להביט לאחור. וול, חוץ מלזרוק אותי לאחריותם של אנשים אחרים, מקצוענים כמובן.

 

אז אולי יהיה בסדר,

ואולי אני אתחיל לעשות ולא רק לדבר,

ואולי תזרח מחר השמש.

 

ואולי, אולי לא.

לוחצים חזק מדי

ואני מפוצץ

קצת פה

נמרח קצת שם

והם לא מרפים, מבוקר עד ערב. מערב עד בוקר

אני מעוך ומיובש וטו בשבט כבר עבר

רק טיפה לפני 7 בבוקר ואני כבר רוצה לאבד הכרה

לברוח לגומחות הכי עמוקות במיטה, להתכנס בעצמי בתנוחת עובר

לחזור 16 שנים וחודש ושישה ימים אחורה ולדמיין שלא נולדתי

. . .

אינני מעוניינת לאבד את תבונתי.

אך, אם אאבד את תבונתי הרי שלא יהיה ביכולתי להבחין בכך.

טיפש וטוב לו?

הזהר שמשאלותייך לא יתגשמו.-?- -!-

מה לא הייתי נותנת למען כמה שעות של חסד בין הסדינים. למען האמת, לא הרבה, מסתבר.

לא רע לי אבל נמאס לי. נמאס מכל החרטות והאובר מחשבה. די, היה לי מספיק.

נמאס לי להיות תקועה בעבר ובעיקר, נמאס לי לכתוב ממה נמאס לי במקום לחזור לישון עכשיו. אני צריכה לנסוע לבית ספר כי יש מבחן שאליו בסופו של דבר בקושי למדתי ואחר כך שעות על גבי שעות של עינוי במעבדה.

תירו בי.

או לפחות משהו קטן לעשן נמאס כבר מהחוקים המזדיינים במדינה הזאת.

ציפורים בניוטרל עומדות מלכת בשמיים כחולים

שמיכת נוצות בירוק זוהר מכסה אותן

עיניהן השקופות רואות רחוק בצלילות דעת

הן חולמות על מסעות ארוכים לארצות חמות

כנפייהן שבורות, לכן,

הן רק חולמות

בין ירח לשמש לצד מטוסים הן נודדות בשמיים זרועי חלומות

כל חלום הוא כוכב שנוצץ באור לבן בשמיים ונועד לכשלון

הן חוצות יבשות ואת הגבולות בין מציאות לדמיון

ואני אתן עף על כנפי השיממון

לי כוח

אזלה לי הסוללה

התרוקנו לי המצברים

אשים ראש על הכר

וחזרה הציפייה לא להתעורר בבוקר

אתה מבין, זה יותר מדי בשבילי. זה שטויות זה עוגות אבל זה משפיע עליי זה מחלחל בתוכי מרעיל אותי מהשורש

בא לי לתלוש את כל השערות והכדורים לא משפיעים

כל הזקיקים בוכים והעיניים דווקא יבשות לי

. . .

שאלו אותי היום אם אני שיכורה? ולמה כל כך מוקדם? ואת לא מתכוונת לנהוג עכשיו?

לא הייתי. ואף רישיון אין לי.