דברים שאבדו לנו בראש.

זה מצחיק,

איך שהכל מתפרק בשקט מופתי

בלי צלילים

בלי אפילו שירים שקטים שגוססים בחשכה

רק שקט

וקריסת המגדל

מקלפים

המוח שלי מוצף באותות חשמליים וכימיקליים ואני מרגישה שאני משתגעת כי הגוש בגרון חונק אותי ואני מחייכת והדמעה מבצבצת על העפעף אבל אני לא יכולה להפסיק לצחוק ונורא קר לי ואני מתפוצצת ולא שובעת מדבר

גשם גשם משמיים

הברד כואב לי בעיניים

דם זורם לי מהברכיים

והשפתיים

צלקות מכסות לי את רוב הידיים

עשן יוצא לי מהנחיריים

וקצפת מלבינה לי את השיניים

סתם עייפות, שום צמחים קסומים למינהם. בחיי.

Orzgmh is a point in time that can not be Measured, a mystical instant that dosent really exists in this dimension.‎

אם פעם אאבד את עצמי מי ילחש לי בקרירות איפה היא נמצאת

בימים אפורים כשיש עננים וטיפות מבריחות את האנשים לתוך הבתים

אני פורח בסדקי העמקים של ההרים הגבוהים ביותר

אני כמו שלגייה בלי גמדים

אני מחליק במורד השאול, ישר על הברכיים ואני מדמם בלי כדוריות

נוזל צהבהב נוזל ממני כי זה טבעו

הוא ממלא את הארץ ואת הים ואתם שותים אותי

דעות משוטטות ברחובות כשאני ישן

וכשאני ער, העשן סמיך יותר והאור זוהר פחות

מישהו שמע על חופש היצירה? נדמה שהוא אגדה ישנה

מכרתי את עצמי תמורת גפרורים ובנזין

חשבתי אתמול לשרוף את הגהנום ולהעלים את השדים

לבסוף נשתבשה דעתי ושרפתי את שערי בחמצן

הזיקוקים נשרפו לפני סוף הבקבוק. בחיי שזה לא היה בכוונה.

פירמידות של כוסות הפוכות ודמעות שזורמות כנהרות עם קליפות אגוזים משייטות

פעם הייתי בונה סירות מפיסטוקים

אני רק נוזלים משכרים ועשן סמיך, סמיך

נעלם בחשכה ומעורר בחילה

אני בור האמת

אני מזוקק וטהור כי יש בי אמת שקרנית

ושמתם לב שלא אמרתי כלום בעצם?

עיגולים על עיגולים של שקיפות נוטפים על העולם בליווי קולות נרעמים ואורות מבזיקים.

טיפות של פחד שוחטות מחשבות תמימות דעת שנישאות במודע.

שורות של רעל מוזרקות ישר לוריד, האדמדם הורג את האדם שבפנים.

לפחות השמיכה מגיעה אל מעל הראש והכרית רכה,

יש לי שמיים כחולים ועננים אפורים.

הכל ממש בסדר. באמת. המצב רוח לא ברצפה והוא דיי סטטי מלבד מאניה, דיי נעימה, שתוקפת מדי פעם וגורמת לי להראות קצת פסיכית.

אני לא ממש יודעת איך להסביר את זה, נראה שהכל מסתדר על הצד הטוב. התמלאתי מרץ ואמביציה ללמוד, ואני פשוט מרגישה בסדר. המון זמן עבר מאז שהרגשתי ככה. למעשה, אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה הרגשתי ככה.

כמובן שלא הכל ורוד ודרך ארוכה ומלאת קשיים עומדת לפניי עד שאוכל לעמוד מול המראה עירומה ולחייך לעצמי, אך נראה שמישהו הזריק לי כוח להתמודד עם כל זה לעת עתה.

אין לי מקום להזנחה או שאננות אבל אני אופטימית.

קולות הרקע של הגשם הפסיקו להטריד את מנוחתי ואני רגועה כרגע, נחמד לי ככה.

קשה קצת לכתוב כשלא מתחוללת סערה בקרבי. למרות כל הטוב והבסדר ושלוות הנפש ייסורי החלום מעקצצים בקצוות התת מודע ומזכירות לי שלא הכל רגוע לחלוטין תחת פני השטח.

אני מתקרבת יותר ויותר לפתיחת הפה הנצרכת. כל יום משתדל להיות צעד קדימה ולא שלושה אחורה.

אני פה, אני עדיין כאן.

לפעמים, כמו עכשיו, זה בלתי נסבל. זה אני והסביבה ואולי גם הגנים אבל זה מעבר לנסבל. הכל עושה לי רע ואני עושה רע הכל. זה לא שאני רוצה למות, זה פשוט נשמע לי נעים. בלי מילים יפות שמתגלגלות על הלשון, בלי תיאורים מהאגדות או טרגדיות נוראות. זה מה שאני מרגיש עכשיו. אני מתרחק מעצמי כי ככה זה קל יותר. אני סולד מעצמי כי ככה אני מרגיש. אני כותב בלשון זכר כי זה כאילו לא באמת אני וככה זה קל יותר. אני צריך עזרה ואני מודה. עד מתי אכלא את עצמי בגוף הזה מבלי לבקש עזרה מבחוץ?

איך עושים את זה?

כל פעם שמישהו יודע את הרצף הנכון של שלושת האותיות המקום הצפוף להפליא הזה מתכווץ בשתי מידות נוספות. אולי זהו ביטחון מעורער לחלוטין בעצמי, אולי בעצם בטוח. אולי נולדתי הפוך, נולדתי זקנה ואני הולכת ונהיית ילדותית יותר משנה לשנה. פעם הכל היה מסובך ועכשיו זה נהיה פשוט יותר ויותר.

זה לא שבאמת רע לי אני פשוט לא יודעת אחרת.

כלאתי את עצמי בכלוב עם הולגרמות של אריות ונמרים. רע לי בצורה כימית, אני לא בטוחה אם זה אמיתי או המצאה שלי. מצד שני אני מרגישה שיש לי שכל שם בפנים אבל לא בטוחה בזה. ומצד שלישי ואחרון, אני פשוט לא בוטחת בהרגשות שלי מספיק כדי ללכת איתן רחוק יותר מעבר למסגרת הוירטואלית הזאת.

אני דומה לאריה ההוא מהקוסם מארץ עוץ אני צריכה למצוא את האומץ שלי. או משהו כזה.

אני עצמי ולא אף אחד אחר, זה היופי לא?

אני יכולה ליצור צירופי מילים ממילים שאף אדם לא צירף מעולם. אני יכולה למתוח קווים שאף אדם לא צבע מעולם. אני יכולה להנות מצירופי צלילים שלא הוכנסו לאותה רשימת השמעה, בינתיים.

מחר בבוקר נקום לצליליה של אלומת אור חדשה לגמרי ומי יודע אולי היא תאיר שקעים ותלוליות חדשות לגמרי?

לילה טוב לכל המבושמים.

אתה ואני, אנחנו טרגדיה. עמוקים כמו הים עקומים כמו המציאות

אני משחררת את השדים שלך אתה ממש את שלי

אתה נוגע בנקודות צורבות ומשאיר עליי סימנים של נשיכות

אני

נראה לי שהמסקנה הכי אומללה שתקדם אותי היא;  

"אתה תוכל לברוח 

מאביך, מאימך ומשימך 

אך אפילו בסוף העולם 

לא תוכל לברוח מעצמך. "