דברים שאבדו לנו בראש.

כשהתעוררתי בבוקר והחלטתי לסטות מדרך הישר לא חשבתי כלל על היתרונות. התלבשתי ויצאתי להציץ בעולם הגדול מהרחובות הקטנים שלי.
שמתי לב שאחרי הגשם, כשמגיע הקור, הכל מטפטפים. ילדים קטנים מחליקים על המדרכות שהופכות לרגעים ספורים בשנה למדרונות מוות חלקלקים, נשים זקנות אשר מנסות להלחם ברוח שמביסה אותן ומותירה את מטרייותיהן יתומות לצד הכביש ופעם אף ראיתי מטרייה אחת או שתיים, חסרות מזל, אשר מצאו עצמן ממש באמצע הכביש או חלילה על חוטי החשמל. גברים, לא אמצא משוטטים ברחוב, הם אינם מוכנים לדבר דברי תחנונים לחסדי המנוע שמסרב להדלק ולהפעיל את המזגן ברכבם. אם לרגע היו אותם גברים מציצים מהחלון הקפוא היו מגלים מחזות מרנינים על נשים במצוקה אשר מתווכחות עם הרוח, ככל הנראה לא הייתה היא מרוצה ממלבושן אשר לבסוף מוצא עצמו יתום עזוב לצד הדרך.

. . .

התמונות לא עושות חסד עם הכחול.

צבעתי את השיער. מן הסתם

איפה האנשים שיסחפו אותי?
איפה האנשים שיפילו אותי מהרגליים?
איפה אלו שיעזרו לי להצמיח כנפיים ויעיפו אותי להרפתקאות בעולמות אחרים?

איפה כל סוחרי הסמים?

            * * *

כבר אמרתי שכולם מחפשים?

ושהכל זה צירוף של ארועים?

אמרתי שאני זה כל אחד וכל אחד זה אני?

           * * *

           * * *

[רק המשחק של הצבעים שלי, לא התמונה.]

אילו יכולתי לתאר במילים את ההרגשה של אחר הצהריים היום היית אדם מאושר.

אני בסדר. זו לא אדישות. אני בסדר. זה רק טוב יותר, זה רק משופר יותר. אני על הדרך הנכונה הפעם, זה יעשה לי טוב. אני בסדר.