רצוי להפעיל את השיר בסוף הפוסט לפני הקריאה.

כמו זוג זקנים שיושבים אחד ליד השניה אבל כל אחד עסוק בענייניו, כמו זוג צעיר ומאוהב שרב בצעקות מבעד לקיר שמפריד בין המטבח לחדר השינה ואז מתחבק בלי לשים לב בכלל. כמו אהבה ששכחה לתחזק את עצמה.

יש אהבה ויש געגוע, אבל אין את האומץ לדבר על מה שהיה ומה שעכשיו, על מי שאנחנו באמת, על מי שאנחנו רוצים להיות, ועל מה שאנחנו רוצים אחד מהשניה. אין את התקווה שמחר יהיה יותר טוב, בגלל שאנחנו כל-כך יודעים לעומק את המגרעות של כל אחד מאיתנו. אין את הגילוי הזה אחד בשני, אין את הדברים החדשים הקשורים בנו, רק בחיצוני.

יש אהבה, יש מחשבות, ויש גם געגועים, לזמנים לא טובים יותר, אבל בכל זאת טובים יותר לנו. האם נוכל להיות הכי קרובים שרק אפשר אם שנינו נהיה במצב הכי רע שרק אפשר? האם הסבל הוא הגורם המשותף לנו? אני רוצה להאמין שלא, שיש לנו הרבה מעבר לזה, אמנם ככה הכרנו, התחזקנו, והתחברנו, אבל המשכנו להכיר אחד את השניה גם בדברים אחרים. אני יודע איך קוראים לך ואותך, ואת יודעת איך קוראים לי ואותי, וזה לא מפתיע אותנו יותר, רק חיוך קטן במצח, שהשני ידע שזה עוד מזיז משהו בלב הקטנטן שלנו, שזועק לאהבה כמו פעם, לקשר אמיתי ופועם.

אני כותב את זה וכמעט כואב לי הגוש דמעות שתקוע לי בגרון, כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני יודע שאני בין היחידים שאת באמת מעריכה ואוהבת, ובין היחידים שלא פוחד להאמין בזה בוודאות. כמה שאני יודע שקשה לך להתמודד עם המציאות, ועם העולם שבנית לעצמך בתוך הראש המפותח שלך. כמה שאני אוהב להיכנס לתוכו ולראות את הזוועות והנפלאות שהולכות לך שם, בראש המפותח שלך, שמצליח למצוא את הנהדר והגרוע ביותר שבכל דבר. כמה שהתגעגעתי, למה את לא חוזרת הבייתה, לחבק אותי כמו אור, לחבק אותי גם כשלא קר וגם כשאני לא צריך את החיבוק מסיבות רגשיות.

כשאמרת לי שהתרגשת מהסרט שמחתי, שמחתי שאני יודע מה מרגש אותך, מה מזיז אצלך מערכות, כמה שאנחנו מחוברים באמת, ברמות שלא תלויות באמת בנו. רציתי שתדעי למה הסרט הזה מרגש אותי ואותך, ואני יודע שאת יודעת. הייתי רוצה לקחת לעצמי את הנושא הזה אצלך, ולהגיד שבזכותי, ובזכותי ובזכותך גם עוד נושא ששמור רק לשנינו, שרק אותנו מעניין לא משנה כמה שטחיים אנחנו נשמעים, רק שלא נדבר באמת על מה שמכאיב לנו.

רק שנוכל להיות אחד עם השנייה כמו זוג זקנים על מרפסת, שמחזיקים ידיים וכל אחד קורא ספר, כמו כלב וחתולה, או חתול וכלבה, שאיכשהו למדו להסתדר. כמו החברים הכי טובים שעומדים משני צדדיו של קיר עבה של ספק מתיחות ספק ריחוק, אחרי שנים של היכרות עמוקה ואהבה שאין כמוה, ולא תהיה באף מערכת יחסים, ולא הייתה. אהבה שפתאום נראית דועכת לה לאט לאט. כי אף אחד לא הבטיח לקרוא באפר כבר הרבה זמן.

אני מודה שזה כואב לי, אני מודה שאני לא רוצה שזה ישאר ככה. אני חושב שגם את מרגישה את זה, דג-חתול שלי. הילדה הקטנה שלי שמתחילה ללכת בגיל 17, ואני מנסה לתת לה יד, להעביר אותה לרהיט הבא, שיהיה לה במה לתפוס.

אופנתן.

לפעמים אני חושב לעצמי איך זה להיות חרק. לא חייב להיות משהו נוצץ כמו חיפושית משה רבנו, יכול להיות גם סתם נמלה קטנה ותמימה. מה בעצם יש להן בחיים? כל היום עובדות בפרך, ובשביל מי? בישביל מה? בישביל המלכה. זה קצת לחזור לימי הביניים, כל העיניין הזה עם הנמלים. אז אולי גמל שלמה? זה חרק קצת מסתורי, כי אף פעם לא רואים תוכניות כמו "אוטובוס הקסמים" שחוקרת חיים של גמל שלמה, רק של נמלים. מעניין אותי מה המטרה שלו בחיים, ואם יש לו כזו בכלל, ואם המוח של החרקים מספיק גדול בישביל שבכלל יוכלו לגבש מטרה, לא משנה איזו. טוב, זה אני יודע שקיים, אחרת איך הנמלים היו מעבירות את האוכל למלכה, הרי גם זו מטרה, אפילו שבעיניינו היא נראית קצת מובנת מאליו. ומה עם פרפרים? הם תמיד נראים לי כל-כך חופשיים, בלי דאגות, בלי מחויבויות, בלי פרצוף, ממש החיים היפים. לא זוכר מי או איפה, אבל שמעתי שתכולת החיים של הפרפרים (אחרי כל התהליך עם הגולם) היא רק כמה ימים בודדים. זה קצת מבאס, בגלל האמרה הידועה שחיים של פרפר זה חיי חופש. בסוף אתה מגלה שהם מתים אחרי יומיים. בויקיפדיה כתוב שבתהליך ההזדווגות של הפרפים הפרפרה לבושה בלבוש כלולות, משמע הם לא כל-כך חופשיים, גם להם יש חתונה וילדים. לפחות היא מספיקה ללבוש לבוש כלולות לפני המוות.

חשבתם פעם אילו יחסים יש לחרקים עם המשפחה שלהם? ואם הם בכלל יודעים שיש להם משפחה? מעניין אותי אם גם להם הסבירו איך הם הגיעו לעולם, ואם גם להם יש את היכולת להיות מובכים, שמחים או עצובים. לא ממזמן ראיתי תוכנית בנשיונל גיאוגרפיק על קופים, יותר נכון על חוקרים שחוקרים קופים בסביבתם הטבעית. בתוכנית מראים כמה שהקופים הם החייה היחידה שבאמת אפשר למצוא אצלה תכונות אנושיות מובהקות - כמו למשל רצח מתוכנן על רקע פוליטי. אצל אף זן בטבע חוץ מהקופים, לא קיים הדבר הזה רצח שלא למטרת מזון. החוקרים מצאו שיש תופעה שבה קבוצת קופים מארגנת הסתערות על קוף אחד. לקבוצת הקופים יש כנראה מכנה משותף, אולי הקוף עשה משהו שלא מצא חן בעיניהם, הם החליטו להרוג אותו. כולם ביחד, באכזריות שאין לתאר אלא בתיאור של מעשה אדם.

נשמע נוראי הא? שמכל התכונות של הקופים, דווקא את זאת לקחנו (בהנחה שהאדם בא מהקוף), דווקא את ההכי נוראית. ואז הגיע הקטע המנחם. החוקרים שמו לב שאחרי הרצח הקופים לא מבינים את חומרת המעשה שעשו, הם ממשיכים בחיהם כאילו כלום לא קרה, ולכן גם היה נראה להם לגיטימי לעשות את המעשה מלכתחילה. מה שלבני-אדם יש ולקופים אין הוא כושר שיפוט, מוסריות ויכולת להבדיל בין טוב לרע. זה נחמד לא? אם רצחנו, לנו לפחות יש את היכולת להרגיש רע עם זה אח"כ.

זו אחת הסיבות שבחרתי לחשוב דווקא על חרק ולא על כל חיה אחרת, כל החיות הגדולות נראות לי הרבה יותר אנושיות, יותר קרובות אל החשיבה שלנו. כמו למשל ארנבים, שמצאו שמקיימים יחסי מין גם שלא לצורך התרבות. לדמיין את עצמי בתפקיד של אריה זה פשוט כמו לדמיין את עצמי באופי שונה, באורך חיים שונה. אבל חרקים, יש בהם משהו קצת לא-טבעי, חייזרי אפילו. אפילו בעולם האופנה רואים את צורת המחשבה הזאת, בדגמים 'עתידניים' ו'חייזריים' יש הרבה מוטיבים מעולם החרקים, כאילו זה מובן מאליו שהצורה של החרק היא הכי לא אנושית שיש.

אני חושב שהמוח של החרקים יותר מדי קטן בישביל שיוכלו לבצע פעולות שמצריכות מחשבה, אני חושב שכל הפעולות שהחרקים הקטנים עושים הם פעולות מתוך אינסטינקט ולא מתוך מחשבה והגעה למסקנה. אני לא מדבר על דברים כמו 'איך לעבור את האבן הזאת', אלא יותר דברים כמו 'למה אני אוסף אוכל בכלל'. בגלל זה להיות חרק הרבה יותר מעניין, חיים מלאים בפעולות אינסטינקטיביות נטולות מחשבה ודאגות. לא נראה לכם מעניין לחוות דבר כזה?

(למעלה זהו וידאו ארט פרי ידיי.)

באופן אירוני, המעצבים לוקחים את חיי החרק, חסרי המחשבה והחשיבות, והופכים אותם לדגמים מסתוריים בעלי מסרים סמויים והרבה מחשבה מאחוריהם. התפקיד של המעצב הוא כאילו הפוך מזה של החרק, כל דבר צריך להגיד משהו, מאחורי כל פעולה יש חשיבה עמוקה ותכנון עד לפרט הכי קטן. מדהים לראות איך הטבע פועל.

החרקים של Gareth Pugh, אם תנסו לראות מעבר לבגדים, תראו חפישיות, גמלי שלמה, עכבישים, תולעים, ואפילו אלמנות שחורות (יש גם ארמדילו אבל זה לא בידיוק חרק)-

(לחצו להגדלה)

אופנתן.

אבא: תביא לי את השלט, תעביר ערוץ אני רוצה להמשיך לראות את המשחק. תומר: מה משחק עוד מעט מתחיל התוכנית שרציתי לראות, אתה גם ככה יודע מי ינצח. אבא: מאיפה אני יודע מי ינצח. תומר: אני יודע, ככה זה בכדורגל לא? מי משחק? אבא: ספרד נגד פורטוגל. תומר: ספרד תנצח. אבא: כמה כמה? תומר: שתיים אחת. אבא: בסדר, תעביר. (הבאתי לו את השלט, הוא העביר) תומר: טוב עוד שתיי דקות מתחילה התוכנית שרציתי לראות, אני הולך לראות בחדר, תהנה.

כעבור שעתיים

אבא: תומר, נחש מה. תומר: מה. אבא: ספרד ניצחו את פורטוגל שתיים אחת. תומר: אמרתי לך. אמא: נו, מצאנו עוד משהו שאתה טוב בו, אולי תתפתח בתחום הכדורגל. תומר: אני חושב שאני אדבוק באופנה.

קורה לכם לפעמים שאתם מרגישים שאתם משהו מיוחד באמת? שראיתם יותר מדי תוכניות טלויזיה ואתם חושבים "וואלה, אני משהו מיוחד. יום אחד אני אגלה שאני יכול להזיז דברים בעזרת המחשבה, או לצפות דברים". אני זוכר שכשהייתי צעיר יותר, הייתי יושב על האסלה בחדר האמבטיה שלי (אני קורא לה שלי כי בעיקרון היא אמורה להיות שלי ושל אחי הקטן, אבל אחי הקטן מתקלח בד"כ בחדר אמבטיה של ההורים שלי) וחושב שאני בטח משהו מיוחד. אחרי שראיתי יותר מדי תוכניות טלויזיה, הייתי בטוח שאני האחד, ההוא הנדיר הזה, בעל הכוחות שיכול לראות דברים מראש, שיכול להזיז דברים בכוח המחשבה, שיכול להרוג מישהו אפילו כשהוא רק בן 8.

הרבה השתנה מאז, עדיין יש לי את התהיות האלה, האם אני משהו מיוחד, אם יש לי יכולות שאין לאף אחד אחר, ואם כן, האם זה נחשב לכוחות על-טבעיים? במובן מסויים היום אני מבין שאולי לא ניכנתי בכוח להרוג אנשים בשלוש נגיעות, או לעוף, או לגרום לעולם לעצור, אבל כן ניכנתי בדברים שרק אני יכול לעשות. אני יכול להמם אנשים בשלוש דקות, לעוף לעולם משלי בכל רגע שארצה, ואני רוצה להאמין שבשלב מסויים בחיים שלי אגרום לעולם לעצור ולהתבונן על האומנות שלי.

הרבה פעמים בחיים עלתה המחשבה בראשי, שאני רוצה להיות מישהו שישנה משהו בעולם, בד"כ בהקשר של עולם האופנה. אני רוצה להיות זה שבגללו אנשים לובשים את מה שהם לובשים, אני רוצה להיות מישהו שאנשים מתרשמים ממנו, מישהו שישאיר חותם. מישהו שאפילו בעידן המהיר-מדי שלנו, יצליח להפגין נוכחות, מקוריות וייחודיות. ואם לא זה, אז לפחות מישהו שבגללו מישהו אחר קם בבוקר וחייך.

לפעמים יוצא לי לחשוב שהחיים שלי יכולים להיות תסריט נהדר לסרט, לפעמים אני חושב כמה נחמד ומקורי היה אם הייתי מצלם כל יום מה שאני לובש ופוצח בפוסט אמיתי וכנה על איך אני מרגיש ומה עבר עליי באותו יום, בצירוף התמונה. לפעמים אני חושב שכל מה שעברתי עד עכשיו הוא כלום, ולפעמים אני חושב שכל מה שעברתי והשגתי עד עכשיו הרבה היו חולמים להשיג ב-40 שנות חייהם עד כה. לפעמים אני שמח, לפעמים טוב לי עם מה שיש לי, לפעמים התכונות הטובות מעפילות על המגרעות. לפעמים אני מרגיש שאני צריך להודות למישהו על שכך יצאתי, ועל כל הדברים הקטנים והגדולים שקורים לי בחיים, על המסלול שאותו לקחתי, על הדברים שבחרתי להתאמץ ולטפח, ועל היכולות, שהן לפעמים דיי על-טבעיות. כן, לפעמים אני גם גאה בעצמי, ומודה לעצמי, בין השאר.

 

כינוי חדש - אופנתן. "אפנתן" במילון -

"בעל אפנה, ממחה בקביעת אפנות חדשות".