רצוי להפעיל את השיר בסוף הפוסט לפני הקריאה.

כמו זוג זקנים שיושבים אחד ליד השניה אבל כל אחד עסוק בענייניו, כמו זוג צעיר ומאוהב שרב בצעקות מבעד לקיר שמפריד בין המטבח לחדר השינה ואז מתחבק בלי לשים לב בכלל. כמו אהבה ששכחה לתחזק את עצמה.

יש אהבה ויש געגוע, אבל אין את האומץ לדבר על מה שהיה ומה שעכשיו, על מי שאנחנו באמת, על מי שאנחנו רוצים להיות, ועל מה שאנחנו רוצים אחד מהשניה. אין את התקווה שמחר יהיה יותר טוב, בגלל שאנחנו כל-כך יודעים לעומק את המגרעות של כל אחד מאיתנו. אין את הגילוי הזה אחד בשני, אין את הדברים החדשים הקשורים בנו, רק בחיצוני.

יש אהבה, יש מחשבות, ויש גם געגועים, לזמנים לא טובים יותר, אבל בכל זאת טובים יותר לנו. האם נוכל להיות הכי קרובים שרק אפשר אם שנינו נהיה במצב הכי רע שרק אפשר? האם הסבל הוא הגורם המשותף לנו? אני רוצה להאמין שלא, שיש לנו הרבה מעבר לזה, אמנם ככה הכרנו, התחזקנו, והתחברנו, אבל המשכנו להכיר אחד את השניה גם בדברים אחרים. אני יודע איך קוראים לך ואותך, ואת יודעת איך קוראים לי ואותי, וזה לא מפתיע אותנו יותר, רק חיוך קטן במצח, שהשני ידע שזה עוד מזיז משהו בלב הקטנטן שלנו, שזועק לאהבה כמו פעם, לקשר אמיתי ופועם.

אני כותב את זה וכמעט כואב לי הגוש דמעות שתקוע לי בגרון, כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני יודע שאני בין היחידים שאת באמת מעריכה ואוהבת, ובין היחידים שלא פוחד להאמין בזה בוודאות. כמה שאני יודע שקשה לך להתמודד עם המציאות, ועם העולם שבנית לעצמך בתוך הראש המפותח שלך. כמה שאני אוהב להיכנס לתוכו ולראות את הזוועות והנפלאות שהולכות לך שם, בראש המפותח שלך, שמצליח למצוא את הנהדר והגרוע ביותר שבכל דבר. כמה שהתגעגעתי, למה את לא חוזרת הבייתה, לחבק אותי כמו אור, לחבק אותי גם כשלא קר וגם כשאני לא צריך את החיבוק מסיבות רגשיות.

כשאמרת לי שהתרגשת מהסרט שמחתי, שמחתי שאני יודע מה מרגש אותך, מה מזיז אצלך מערכות, כמה שאנחנו מחוברים באמת, ברמות שלא תלויות באמת בנו. רציתי שתדעי למה הסרט הזה מרגש אותי ואותך, ואני יודע שאת יודעת. הייתי רוצה לקחת לעצמי את הנושא הזה אצלך, ולהגיד שבזכותי, ובזכותי ובזכותך גם עוד נושא ששמור רק לשנינו, שרק אותנו מעניין לא משנה כמה שטחיים אנחנו נשמעים, רק שלא נדבר באמת על מה שמכאיב לנו.

רק שנוכל להיות אחד עם השנייה כמו זוג זקנים על מרפסת, שמחזיקים ידיים וכל אחד קורא ספר, כמו כלב וחתולה, או חתול וכלבה, שאיכשהו למדו להסתדר. כמו החברים הכי טובים שעומדים משני צדדיו של קיר עבה של ספק מתיחות ספק ריחוק, אחרי שנים של היכרות עמוקה ואהבה שאין כמוה, ולא תהיה באף מערכת יחסים, ולא הייתה. אהבה שפתאום נראית דועכת לה לאט לאט. כי אף אחד לא הבטיח לקרוא באפר כבר הרבה זמן.

אני מודה שזה כואב לי, אני מודה שאני לא רוצה שזה ישאר ככה. אני חושב שגם את מרגישה את זה, דג-חתול שלי. הילדה הקטנה שלי שמתחילה ללכת בגיל 17, ואני מנסה לתת לה יד, להעביר אותה לרהיט הבא, שיהיה לה במה לתפוס.

אופנתן.

מכירים את ימי הנחת האלו? אלו שאתם פשוט מוצאים את עצמכם שוכבים על המיטה, ומחייכים. אתם יודעים שיש בעיות, דאגות, דברים לעשות, אבל באותו הרגע פשוט לא אכפת לכם. זה קורה בד"כ בסופ"שים או בימי חול בחופש הגדול. אצלי זה קורה אחרי גאווה גדולה במשהו שעשיתי, אני שומע שירים נוסטלגיים ומרגיעים, ופשוט יושב מול המחשב וכותב מחשבות. כמו עכשיו, אני כל-כך רגוע שאפילו לא לקחתי רטלין. יש תחושת נחת בתקופה האחרונה, כאילו סוף-סוף אני מקבל חזרה את כל מה שנתנתי, כאילו סוף-סוף אנשים מכירים בכשרון שלי ויש לי את מי לשתף ביצירה שלי.

כשהשיר ברקע "Mrs, Robinson" החיים נראים כל-כך יפים. אפילו שעוד לא יצא לי להקשיב לעומק למילים, פשוט כי איך שהן נשמעות מסתדר לי נהדר באוזן. בשילוב הלחן; הגיטרה הדומיננטית והקול הבסי, ועם זאת דיי גבוה בקטעים מסויימים, של הזמרת שעושה קאבר נהדר לשיר נהדר. כל מה שבא לי עכשיו הוא לשכב במיטה ולהגיד "תראו, עשיתי את זה". נחת גדולה משתלטת עליי, כל הגוף רגוע אך לא רדום, חיוך גדול ומרוצה על הפנים, והרבה שלווה.

ברגעים כאלה כל מה שבא לך לעשות זה כמובן לנוח על עליי הדפנה ולהתרשם מפרי היצירה שלך תופס תאוצה והופך למשהו גדול ומוכר, אבל הוא לא ישאר כך לנצח. צריך לעבוד ולקדם, ולכתוב, וליצור עוד ועוד. תמיד יש את הפחד שבציפיות. אחרי פוסט כמו הפוסט הקודם אני לא בטוח שאני אעמוד בציפיות, כי עם כל הכבוד לבלוג שלי, הפוסט הזה דיי לא קשור למה שאני כותב פה בד"כ (מוזמנים ללכת קצת אחורה). אני גם לא רוצה שהבלוג הזה (האישי) ישנה פתאום תדמית, נוח לי שאני יכול לכתוב מה שאני רוצה, אפילו שאני יודע שהרבה ממי שאני מכיר קוראים פה. נוח לי לחשוב שזה מקום הבריחה שלי מהאופנה, כי לפעמים גם אופנה מתחילה ללחוץ על החופש היצירתי. בעיקר כשהכל פרחוני ומעיק. אני נהנה מהעובדה שיש לי מקום שאני יכול לעשות בו הכל, אין 'מוניטין' לשמור עליו, ואף אחד לא מצפה לשום דבר מיוחד (לפחות לא עד עכשיו). אני אוהב את ההרגשה הלא-לוחצת.

בא לי לצלם משהו נועז, חתרני, משהו אינדי, משהו בשחור לבן.

משהו שייצא מטושטש ולא מתאמץ, משהו שכיף לצלם. אני הולך לגרום לזה לקרות.

אופנתן.

זין שייקחו לי את הקרדיט, פשוט עושים ממני צחוק.

זה כל-כך מעצבן אותי. חוצפה, פשוט חוצפה וחוסר מודעות.

אופנתן.

אבא: תביא לי את השלט, תעביר ערוץ אני רוצה להמשיך לראות את המשחק. תומר: מה משחק עוד מעט מתחיל התוכנית שרציתי לראות, אתה גם ככה יודע מי ינצח. אבא: מאיפה אני יודע מי ינצח. תומר: אני יודע, ככה זה בכדורגל לא? מי משחק? אבא: ספרד נגד פורטוגל. תומר: ספרד תנצח. אבא: כמה כמה? תומר: שתיים אחת. אבא: בסדר, תעביר. (הבאתי לו את השלט, הוא העביר) תומר: טוב עוד שתיי דקות מתחילה התוכנית שרציתי לראות, אני הולך לראות בחדר, תהנה.

כעבור שעתיים

אבא: תומר, נחש מה. תומר: מה. אבא: ספרד ניצחו את פורטוגל שתיים אחת. תומר: אמרתי לך. אמא: נו, מצאנו עוד משהו שאתה טוב בו, אולי תתפתח בתחום הכדורגל. תומר: אני חושב שאני אדבוק באופנה.

קורה לכם לפעמים שאתם מרגישים שאתם משהו מיוחד באמת? שראיתם יותר מדי תוכניות טלויזיה ואתם חושבים "וואלה, אני משהו מיוחד. יום אחד אני אגלה שאני יכול להזיז דברים בעזרת המחשבה, או לצפות דברים". אני זוכר שכשהייתי צעיר יותר, הייתי יושב על האסלה בחדר האמבטיה שלי (אני קורא לה שלי כי בעיקרון היא אמורה להיות שלי ושל אחי הקטן, אבל אחי הקטן מתקלח בד"כ בחדר אמבטיה של ההורים שלי) וחושב שאני בטח משהו מיוחד. אחרי שראיתי יותר מדי תוכניות טלויזיה, הייתי בטוח שאני האחד, ההוא הנדיר הזה, בעל הכוחות שיכול לראות דברים מראש, שיכול להזיז דברים בכוח המחשבה, שיכול להרוג מישהו אפילו כשהוא רק בן 8.

הרבה השתנה מאז, עדיין יש לי את התהיות האלה, האם אני משהו מיוחד, אם יש לי יכולות שאין לאף אחד אחר, ואם כן, האם זה נחשב לכוחות על-טבעיים? במובן מסויים היום אני מבין שאולי לא ניכנתי בכוח להרוג אנשים בשלוש נגיעות, או לעוף, או לגרום לעולם לעצור, אבל כן ניכנתי בדברים שרק אני יכול לעשות. אני יכול להמם אנשים בשלוש דקות, לעוף לעולם משלי בכל רגע שארצה, ואני רוצה להאמין שבשלב מסויים בחיים שלי אגרום לעולם לעצור ולהתבונן על האומנות שלי.

הרבה פעמים בחיים עלתה המחשבה בראשי, שאני רוצה להיות מישהו שישנה משהו בעולם, בד"כ בהקשר של עולם האופנה. אני רוצה להיות זה שבגללו אנשים לובשים את מה שהם לובשים, אני רוצה להיות מישהו שאנשים מתרשמים ממנו, מישהו שישאיר חותם. מישהו שאפילו בעידן המהיר-מדי שלנו, יצליח להפגין נוכחות, מקוריות וייחודיות. ואם לא זה, אז לפחות מישהו שבגללו מישהו אחר קם בבוקר וחייך.

לפעמים יוצא לי לחשוב שהחיים שלי יכולים להיות תסריט נהדר לסרט, לפעמים אני חושב כמה נחמד ומקורי היה אם הייתי מצלם כל יום מה שאני לובש ופוצח בפוסט אמיתי וכנה על איך אני מרגיש ומה עבר עליי באותו יום, בצירוף התמונה. לפעמים אני חושב שכל מה שעברתי עד עכשיו הוא כלום, ולפעמים אני חושב שכל מה שעברתי והשגתי עד עכשיו הרבה היו חולמים להשיג ב-40 שנות חייהם עד כה. לפעמים אני שמח, לפעמים טוב לי עם מה שיש לי, לפעמים התכונות הטובות מעפילות על המגרעות. לפעמים אני מרגיש שאני צריך להודות למישהו על שכך יצאתי, ועל כל הדברים הקטנים והגדולים שקורים לי בחיים, על המסלול שאותו לקחתי, על הדברים שבחרתי להתאמץ ולטפח, ועל היכולות, שהן לפעמים דיי על-טבעיות. כן, לפעמים אני גם גאה בעצמי, ומודה לעצמי, בין השאר.

 

כינוי חדש - אופנתן. "אפנתן" במילון -

"בעל אפנה, ממחה בקביעת אפנות חדשות".