רצוי להפעיל את השיר בסוף הפוסט לפני הקריאה.

כמו זוג זקנים שיושבים אחד ליד השניה אבל כל אחד עסוק בענייניו, כמו זוג צעיר ומאוהב שרב בצעקות מבעד לקיר שמפריד בין המטבח לחדר השינה ואז מתחבק בלי לשים לב בכלל. כמו אהבה ששכחה לתחזק את עצמה.

יש אהבה ויש געגוע, אבל אין את האומץ לדבר על מה שהיה ומה שעכשיו, על מי שאנחנו באמת, על מי שאנחנו רוצים להיות, ועל מה שאנחנו רוצים אחד מהשניה. אין את התקווה שמחר יהיה יותר טוב, בגלל שאנחנו כל-כך יודעים לעומק את המגרעות של כל אחד מאיתנו. אין את הגילוי הזה אחד בשני, אין את הדברים החדשים הקשורים בנו, רק בחיצוני.

יש אהבה, יש מחשבות, ויש גם געגועים, לזמנים לא טובים יותר, אבל בכל זאת טובים יותר לנו. האם נוכל להיות הכי קרובים שרק אפשר אם שנינו נהיה במצב הכי רע שרק אפשר? האם הסבל הוא הגורם המשותף לנו? אני רוצה להאמין שלא, שיש לנו הרבה מעבר לזה, אמנם ככה הכרנו, התחזקנו, והתחברנו, אבל המשכנו להכיר אחד את השניה גם בדברים אחרים. אני יודע איך קוראים לך ואותך, ואת יודעת איך קוראים לי ואותי, וזה לא מפתיע אותנו יותר, רק חיוך קטן במצח, שהשני ידע שזה עוד מזיז משהו בלב הקטנטן שלנו, שזועק לאהבה כמו פעם, לקשר אמיתי ופועם.

אני כותב את זה וכמעט כואב לי הגוש דמעות שתקוע לי בגרון, כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני יודע שאני בין היחידים שאת באמת מעריכה ואוהבת, ובין היחידים שלא פוחד להאמין בזה בוודאות. כמה שאני יודע שקשה לך להתמודד עם המציאות, ועם העולם שבנית לעצמך בתוך הראש המפותח שלך. כמה שאני אוהב להיכנס לתוכו ולראות את הזוועות והנפלאות שהולכות לך שם, בראש המפותח שלך, שמצליח למצוא את הנהדר והגרוע ביותר שבכל דבר. כמה שהתגעגעתי, למה את לא חוזרת הבייתה, לחבק אותי כמו אור, לחבק אותי גם כשלא קר וגם כשאני לא צריך את החיבוק מסיבות רגשיות.

כשאמרת לי שהתרגשת מהסרט שמחתי, שמחתי שאני יודע מה מרגש אותך, מה מזיז אצלך מערכות, כמה שאנחנו מחוברים באמת, ברמות שלא תלויות באמת בנו. רציתי שתדעי למה הסרט הזה מרגש אותי ואותך, ואני יודע שאת יודעת. הייתי רוצה לקחת לעצמי את הנושא הזה אצלך, ולהגיד שבזכותי, ובזכותי ובזכותך גם עוד נושא ששמור רק לשנינו, שרק אותנו מעניין לא משנה כמה שטחיים אנחנו נשמעים, רק שלא נדבר באמת על מה שמכאיב לנו.

רק שנוכל להיות אחד עם השנייה כמו זוג זקנים על מרפסת, שמחזיקים ידיים וכל אחד קורא ספר, כמו כלב וחתולה, או חתול וכלבה, שאיכשהו למדו להסתדר. כמו החברים הכי טובים שעומדים משני צדדיו של קיר עבה של ספק מתיחות ספק ריחוק, אחרי שנים של היכרות עמוקה ואהבה שאין כמוה, ולא תהיה באף מערכת יחסים, ולא הייתה. אהבה שפתאום נראית דועכת לה לאט לאט. כי אף אחד לא הבטיח לקרוא באפר כבר הרבה זמן.

אני מודה שזה כואב לי, אני מודה שאני לא רוצה שזה ישאר ככה. אני חושב שגם את מרגישה את זה, דג-חתול שלי. הילדה הקטנה שלי שמתחילה ללכת בגיל 17, ואני מנסה לתת לה יד, להעביר אותה לרהיט הבא, שיהיה לה במה לתפוס.

אופנתן.

זין שייקחו לי את הקרדיט, פשוט עושים ממני צחוק.

זה כל-כך מעצבן אותי. חוצפה, פשוט חוצפה וחוסר מודעות.

אופנתן.

זה לא מעצבן לפעמים, שאתה כזה מעצבן? ניסיתי, התאמצתי, התרפקתי, התרשלתי, התאכזבתי. מצטער, אתה לא עושה לי את זה.

אתה מעצבן אותי, אתה דוחף ודוחף וגורם לאהוב את זה. זה מגעיל, זה מעצבן. אתה מעצבן אותי. אתה מקבל את כל הקרדיט על כלום. על זה שאתה דוחף.

אתה מעצבן אותי כל-כך. אין בך טיפת כשרון, אתה גוש צליעות מהלך, אתה מעצבן אותי כל-כך. איך זה שכולם כל-כך אוהבים אותך. מה לא עשיתי? אני משער שכך זה להיות נאמן לערכים. למה אתה לא נאמן לערכים, יש לך בכלל ערכים? למה אני כזה צבוע?

אתה כל-כך מאוד מעצבן אותי. כל-כך מעצבן אותי שבא לי לפרוץ, למחוק, להשמיד ולהגיד לך הכל בפרצוף. אבל אני לא יכול, פעם אחת בחיים. טוב אולי פעמיים. או אולי יותר. הפעם הזאת נורא מעצבנת אותי. הלוואי שמישהו אחר יגיד לך. אתה כל-כך מעצבן אותי. תפסיק עם זה, אתה רק דוחף ודוחף ונמאס. תצא מפה, זה השטח שלי, עכשיו תורי. נמאס לי שאתה פה, נמאס לי לראות אותך. פתאום באת ואתה לא הולך, זה לא פועל לטובתי, אתה חושב שאני אוהב אותך. אני לא אוהב אותך, אתה כל-כך מעצבן אותי. רק מקווין יודע כמה שאתה פאקינג מעצבן אותי.

אין בך שום דבר, גוש טינופית מסחרית מלוקקת ומלאת צביעות. תלך מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר. אתה וכל האנשים שלך, שלא מבינים כלום גם הם.

כן-כן, שמעת מה אמרתי. הם גם לא מבינים כלום! הכל שלי! תלך מפה, אתה בשטח שלי. אתה מעצבן אותי כל-כך.

איך אפשר להיות כזה מעצבן? אתה מקבל כל-כך הרבה על כל-כך קצת. אתה לא יודע כלום, אני יודע הכל. אני אפילו יודע איך לגרום לך להבין מה אתה עושה לא בסדר, אני יודע לגרום לך לשקוע בעצב, או בעצבים. אתה תבין מה אתה, ומי אתה, ולמה אתה כל-כך מעצבן. אני יכול לגרום לך ללכת, אבל אני לא רוצה.

אני רוצה להמשיך לשבת כאן, ולקטר, ולא לעשות כלום. אתה מעצבן אותי, אני יותר טוב ממך, אני לא מעריך אותך ולא מייחס אליך שום חשיבות.

אבל אתה עדיין כאן, ואני עדיין כאן, עם חיוך מרוח יפה-יפה על הפרצוף היפה-יפה שלי, שלא תחשוב חלילה שאתה מעצבן אותי כל-כך מאוד.

כולם אוהבים אותך, אני לא אוהב אותך. אני לא אוהב את מה שאתה עושה או את מי שאתה חושב שאתה. מעצבן אחד, תלך מפה! הם שלי. זה השטח שלי, זה העתיד שלי, זה הבנייה שלי, זה התשתית שלי. זה הפאקינג חיים שלי! אתה מעצבן אותי כל-כך, אתה לא יודע כלום ואתה מקבל הכל ובלי טיפת מאמץ!

אולי קצת הגזמתי. אני לא צדיק ואתה לא רשע. אתה בטח לא צדיק, אתה אולי חושב שאתה צדיק, אבל אתה בעצם רשע בעיניים שלי. בעיניים היפות-יפות שלי עם החיוך היפה-יפה שלי שמרוח לי על כל הפרצוף השמן-שמן שלי שכל-כך זעוף על כמה שאתה מטריף את מה שנשאר מהערכים שלי, שלא נצבעו בצבעי הצביעות.

רק עצבים יש לי איתך, אבל אני מטייח את זה וקושר את זה בסרט ורוד עם פרפרים. אני יודע שאתה אוהב את זה.

אני יודע בידיוק מה אתה אוהב, אני יודע מה אתה חושב, אני יודע מה אה מרגיש. הייתי שם, ברור שהייתי שם. הייתי בכל מקום בחיים האומללים שלך.

אתה כל-כך מעצבן אותי, אתה דומה לי אבל שונה ממני כל-כך, אתה חוזר על טעויות שחשבתי שעשיתי, אתה חוזר על טעויות שאתה בכלל לא עושה, אבל אני אגיד שאתה עושה רק כדי שכולם יבינו. כמה שאתה כל-כך מאוד מעצבן אותי.

לכל אדם יש שלב בחיים, שמישהו חדש בא, ו"גונב" לו הכל. גם אם לא באמת.