געגועים לזמן רע ומאושר.

געגועים לימים בהם ישבתי על המרפסת המקרטעת של הבחור, בשקט רועש, כזה שאני הכי אוהב. לבוש בוקסר מעופש וטישרט מסריחה ולחה, ביד אחת סיגריה ויד אחת נחה, זרוקה לצידי גופי המותש. רגליי מונפות מעלה, גופי ישוב שמוט על הכיסא, כאילו מישהו הניח אותי פה מבין ידיו השריריות, גבי קעור. לא רציתי ללכת, לא רציתי לזוז לשום מקום באותו הרגע, לא היה דחוף לי לדבר אמיתות עם עצמי, לא עם עצמי ובטח שלא איתו, הבחור.

פותח את הפה באיטיות, נותן לעשן לנזול החוצה במופע אימים מרהיב וקטלני, חרישי אך מלודי. והעשן, כל-כך יפה, כה עוצמתי, נוזל ועם זאת מרחף, מתפתל בין כיסי אוויר, מנווט את עצמו בהצלחה מרהיבה בין ענפי העץ הירוק, המרהיב, ונעלם, כמעט כמוני בעוד כמה חודשים. העשן הזה, שמחזיק אותי כל-כך הרבה זמן, לא עוזר לי עכשיו בכלום, כי הוא גם נחלתו של הבחור. אין לי רגע לבד, לא פינה אינטימית, רק לכמה דקות אולי.

באותו הרגע לא הייתי צמא לאהבה, התפוצצתי ממנה, היא ניקבה את עורי, ניתזה את עצמה לכל מקום מרוב לחץ. כל שרציתי הוא לנוח, על כיסא חורק, בין מדרכות פסטורליות ספירליות מתפתלות, בצבעוניות שלא ראיתי אף פעם. על מרפסת מקרטעת, כמעט נשברת, נוף עירוני וניחוח פחים מהבילים, זבל בכל פינה. כמעט יפה פה מידי בחורף, כשהגשם מעלים את הלכלוך ולוקח איתו את האמת, כמעט מצחיק לראות את הרחוב נקי, כמעט מצחיק לראות כמה עצוב לי תוך כדי כל האושר הזה.

והטבעות, לפעמים נראה כאילו הן שמשאירות אותי במקום, תמיד. שתיים ממנו, שלוש ממנו, לא מעט ממנה וממנה, כולי מוטבע תחת חותמכם, ועם זאת זה הוא חותמי עליכם, הטבעות. כל אחד משאיר בי מזכרת, אחד מצא, אחד קנה, אחד שילם, אחד השאיל, הכל מגיע אליי בסוף. הן נחות על אצבעותיי הגדולות, מוצאות להן מקום, לא צפוף מדי ולא ריק מדי, בין שאר הברזלים שלי. הן משאירות בי סימנים שלכם, הן מזכירות לי אתכם ואת אהבתכם אליי, גם אם בעבר.

ואם עבר הוא זמן האהבה, אז הן מתות בעצמן, באופן כמעט על טבעי. לפתע הן נשברות, מתפרקות באורך פלא, מסמלות סוף תקופה. ותוך השבירה, כשהן צובטות בעדינות את עורי, הן כאילו מזכירות לי, שלא אוכל לשכוח. הן צובטות את עורי ומזכירות לי את כל הטעויות שעשיתי, ואם היו הן טעויות בכלל. הלא שווה טבעת אחת פחות תמורת חיים כנים יותר?

אני יושב על המרפסת הלבנה הזאת, היא מתפרקת וגם אני. אני לא חושב עכשיו על טבעות צובטות ולא על פחי זבל, לא על חתולים ולא על מדרכות. אני לא חושב כרגע על העליזות שמתחוללת לי ממש מתחת לאף, ברחוב המקסים הזה. עכשיו אני חושב רק על עשן הסיגריה שלי, שמנווט את עצמו החוצה מהמקום הזה, שמשחרר את עצמו, צף למעלה באיטיות.

אפנתן.