אתם יודעים שאני פה, כולכם רואים אותי.

מילה לך, מילה לך, מילה לכם. כל דבר פה מכוון למישהו, כמעט. כל מילה הנכתבת על ידי, כל מילה שיוצאת מפי, עוברת ומתפתלת בין כל תעלות מוחי המטורף, עוברת תהליך כל-כך ארוך בכל-כך מעט זמן. הכל מחושב, הכל מסומן ומתוייק, עד לפרט הכי קטן, ואם טעות, אז מתקנים, הכי מהר שאפשר. מתקנים כי לא רוצה שכן, או שלא, והכי לא שאולי. מתקנים כי אם יצא טעות הכל מתערער, וכל החישובים הפרטניים שלי הולכים לפח.

כל מילה שאני אומר, עוברת דרך גלגלי שיניים משומנים היטב, דרך מחילות ונתיבים של מחשבה, דרך סינון קפדני. ולא יוצא, לפעמים פשוט לא יוצא. לפעמים הסינון מוחק, לפעמים הן עוברות כל-כך הרבה שהן נעלמות לי בראש, כי לא היו חשובות מספיק, כמו רגש. דווקא רגש, מן החשובים בחיי, לפחות היה. דווקא הרגש הוא הנותר זנוח מאחור, קורס תחת הלחץ והמעמסה בנימי מוחי, לא עומד במהירות המחשבות האינטיליגנטיות והיהירות, נדרס תחת המחשבות שכל תפקידן הוא למחוץ אותו. נותר זרוק על דפנות המחילות במוחי המטורף, מתנוון ומת.

והמחשבות האלה, כמה שהייתי רוצה שיצאו החוצה, ולא רק בדרכי האותיות הידועות לשמצה, שאני מרבה לחלוק עם אנשים שנבחרים גם הם בקפידה. יש פה המון מילים וכל-כך הרבה רגש, ובמציאות הכל מתמוסס לי, הכל נדרס תחת עומס המציאות, שלא מרפה, שדורש ממני עמידות שלא אמורה להתקיים, עמידות נוראה. נואש אנכי, נואש רק מעצם המחשבה שיום יבוא ואתחרפן, אתפוס את הראש ואתלוש את שערותיי, אדמם ואחייך את החיוך המוזר שלי, שאף פעם לא נראה טוב בעיניי.

מדבר אליכם, כל הזמן, ביום ובליל, שטויות. הכל מחושב, גם השטויות. אני אומר לכם מילים ותוהה מה אני אומר, ולמה בעצם אני אומר אותן. למה נולדתי בלי היכולת לשתוק, למה נולדתי בלי היכולת להגיד מילים אמיתיות, בלי מחשבה. פעם יכולתי, פעם הייתי מדבר איתכם כל-כך הרבה, לא סותם ת'פה לשנייה, יורה רגשות, בוכה את הדמעות השחורות שלי לכל מי שרק היה מבקש. מציף אולמות שלמים בדם ודמעות, מציף אנשים ברגשות, מנגן את מנגינת הכינור הצורמת שלי וגורם לכם לבכות, כל-כך הרבה.

אני מדבר וכותב, גם אם לא במציאות. הכל בראש, המציאות בראש, המציאות האפשרית בראש, המציאות הפנטזית בראש, המציאות האמיתית היא כאילו לא חשובה, הכל פה בעצם כל-כך צפוי. כל דבר שקורה אני רואה שיקרה, שום דבר לא מפתיע אותי, אני שואל למען התקדמות השיחה, אני יודע מה תהיה התשובה, לרוב. אני רואה מה אתם חושבים, ולמה. אני רואה למה אתם מזיזים את עצמכם ממקום למקום, למה אתם מקמטים את הפרצופים היפים שלכם, אני רואה כל דבר בכם, רואה ולא מפסיק לראות, ולא מפסיק לרעוד. אני עוקב אחרי כל תנועה שלכם, חוקק בזכרוני, משנן, שאדע, גם אם אין בכך צורך לאף אחד, לי יש.

אני אוהב אתכם, אני מבטיח לנסות לדבר, אני לא מבטיח להצליח, אני גם לא מבטיח לנסות. אני יודע שתרצו, כולכם, גם מי שלא. אני יודע שאתם אוהבים. אהבתם ואתם עדיין אוהבים אותי, גם כשאני בוכה וגם כשאני מטורף, בעיקר כשאני מטורף. אתם אוהבים אותי גם כשאני לא אוהב את עצמי, אתם אוהבים אותי גם כשאני צועק והורס, מחרב את הנשמה שלי ואת השפיות שלי, שלב אחר שלב.

האמנות שלי הפכה משוגעת, הצבעים קיבלו גוון עכור, הבגדים שלי נצבעו שחור והעיניים שלי הופכות ירוקות יותר ומלאות רגש יותר, ככל שאני מדבר פחות ופחות. הגוף שלי משתגע, הבטן שלי מתהפכת, לפעמים נראה כאילו אני נעשה לבן יותר מיום ליום. שלב שלב לקראת ההפיכה המושלמת, משפיות לשיגעון, משמחה לאושר ומאושר לבלבול. לא יודע מה קורה, מנסה לנחש, מנסה להיות חכם ולהבין מתוך המציאות, מנסה ללא הצלחה.

הבנתם משהו? כי אני לא.

אז אני כותב, כדי לנסות להבין משהו מן הכתוב, אבל הכל מחושב, כן?