כל מקום שאהיה, כל מקום.

עוד תנופה, עוד הנפת כנפיים נואשת, פורש כנפיים, מתוח-מתוח, הכי שאני יכול. מציג לתפארת מזוייפת את הכנפיים הגדולות שלי, מלאות בנוצות, גדולות וקטנות, שחורות כולן. ועוד פרפור אחד, אני מפרפר אל כיוון לא ידוע, מנסה להזיז את הכנפיים הגדולות שלי, שלא הזנתי כבר ימים, אז הן כבדות לי. מרים אותן, ומוריד אותן שוב בחוזקה, בדחיפה נואשת, לצבור עוד אוויר, לדחוף עוד אוויר, לרחף.

נודד לי, עושה סיבובים בשמים, מחפש מקום להיות בו, מקום שבו לא אבכה בפנים בכל פעם שמישהו מחייך. מקום בלי עקבות, בלי זכרונות. מקום בלי אהבה, ובלי סיכוי לאהבה, מקום שלא ייתן לי רושם מוטעה, מקום שהכל ידוע מראש והאכזבה כבר כתובה, בכל מקום אפשרי, שלא אוכל לפספס אותה גם אם ארצה. כמו עכשיו.

אני עף, שחור-שחור, תמיד שחור. עובר מעל כולכם, מותיר מאחורי נוצות שחורות קטנות, שתדעו שהייתי ולא שמתם לב, שתדעו שקיוויתי ולא רציתם להאמין שאני שוב ציפור. שוב ציפור שחורה, שחגה סביב ראשיכם החלולים. מפרפר בחוזקה בכנפיי, שיפלו הנוצות, שיותירו את חותמן המרשים ביופיו, כמו שאני אוהב לעשות. שינתקו ממני, בכאב, ויעברו אל ידי הרוח, שתעיף אותן אל כל אחד ואחת ממכם. בתנועות מהירות, חדות, חותכות, הנוצות שלי יעופו כמו סכינים שינעצו בלב שלכם. הן יפלו, מסתובבות בלי שליטה, נשלטות על ידי הרוח, ועל ידה בלבד.

הן ינחתו על הקרקע, ברכות, לא כמותי. הן ינחתו על הבוץ החום שהשארתם לי לטבוע בו. הן ינוחו שם עד שמישהו יבוא וידרוך עליהן, וכשזה יקרה, וזה קורה, גם החתול לא ישים לב, אפילו לא החתול. הן ינחתו על ראשיכם, על רגליכם, יפלו כמו גשם שחור. הן יהיו בכל מקום, בכל מקום שבו הייתי. ולא תשימו לב, לא תשימו לב לריח השרוף שהשארתי אחריי בלכתי, לא תשימו לב לשקע שהותיר גופי בבוץ, לא תשימו לב לחתיכות הבד שנקרעות ממני, לא תשימו לב לערימות הבדלים שלי.

אני עף מעל כולכם, מברך אותכם, מאחל לכם שתמשיכו בחייכם לכיוונים הכי טובים, לא כמוני. אני עף ובוכה, בוכה את הנוצות שלי על ראשיכם. והן, כה יבשות, כה חמימות, שלא כמו דמעות הנפט האמיתיות שלי, יפלו עליכם, ולא תשימו לב. ואני ממשיך לעוף, לוקח איתי את הנוצות השחורות שלי, ומותיר מאחורי את הריח השרוף שלי, את הבדלים, את הבגדים, את המילים, את החיבוקים, את העקבות בבוץ, את הדפים, את המילים שלי שכל-כך אהבתם. ואת הנוצות.

הכנפיים השחורות הענקיות שלי, מרוטות. גופי מרוט גם הוא, ורוד-ורוד, בלי שום עקבות להשאיר. אני מוכן לבישול, אני מוכן להפוך לאוכל שלכם, אני מוכן להפוך לאדמה שתדרכו עליה כל יום, ולא תדעו, כי לא תשימו לב. אבל אף אחד לא יבשל אותי, כי אף אחד לא שם לב, אף אחד לא שם לב כמה מעט נוצות נשארו לי, וכמה שאני הולך ונעלם לכם מול העיניים. הכנפיים שלי הולכות ומתעייפות, מנסות להוציא את הטיפה האחרונה ממה שנוזל בעורקיי, מהמזון המועט שנתתי לעצמי.

אני ממשיך לעוף, להתקדם במקום, אני כבר לא רואה אתכם, אני לא יודע איפה אתם, כל אחד ממכם עסוק בשלו, וזה בסדר. אני יודע שאתם אוהבים את המילים שלי, אני יודע שאתם אוהבים כמה שכואב לי, כי זה יוצא יפה כל-כך. אני יודע שהעיניים שלי מרהיבות כשאני בוכה, אני יודע שאני נראה הכי טוב עם דם על הידיים, אני יודע שכל-כך מחמיא לי חיוור, אני יודע שהשחור מתחת לעיניים מרזה אותי ומבליט את העיניים. אני יודע כמה זה יפה לראות אותי מפרפר על המיטה, לא קורא לעזרה בדיבור, רק מוציא קולות קטנים ומשתנק, מחרחר, מנסה לנשום את האוויר שלכם, מנסה להרגיש אותכם, בלי הצלחה. אני יודע שזה מדהים לראות אותי נשבר, כל-כך דרמטי והרואי. אני יודע שאני נראה טוב ככה, אני יודע שאתם נהנים מזה. אני הכי יפה כשאני מרוסק, מרוסק על הבוץ, אדום, שחור, לבן, נוצות.

אני מרים את הכנפיים, ומוריד, ומרים, ומוריד, ושוב. עולה למעלה, הכי למעלה שאני יכול.