מילים נכתבות, רשימה של המכשולים של חייך, קצרה אך ארוכה, ארוכה כמו מקצה אחד לשני של עולם, במידות כוח. קו מוחק, קו נמחק, קווים מוחקים, חוצים, חותכים, חורצים גורל כאילו לא ישתנה, מוחקים עבר כאילו לא קרה. נמחקים גם הם, באותה הקלות שמחקו הן עצמן את המכשול. הקווים נמחקים והחרדות עולות שוב, מבצבצות ועולות מבין חריצי התריסים של התת מודע שלך. כמו בועות אוויר בתוך מים, קטנות-קטנות, עולות באיטיות פזיזה למעלה, צפות ומזכירות, ומזכירות גם לי, שלא אעז לשכוח.

ועוד בועה קטנה, ועוד בועה גדולה, כל אחת אחרת. עולות מעלה-מעלה, מגיעות אל קו מימיי המודע ומתפוצצות, ברעש מקסים אך קטלני. ואני רואה אותן עולות, בשקיפות מלאה, רואה אותן מתפוצצות ומתפזרות לאוויר המציאות, הקשה לא פחות גם ככה. מתפוצצות ומפזרות רעל, מוסיפות עוד סבל.

ואת, ילדה קטנה, מלאת מים ובועות אוויר, ששאפת כל חייך, אחת-אחת, בועה-בועה, שאיפה-שאיפה. ילדה קטנה, חוזרת אל הגן, עומדת בצד בשקט ומפריחה בועות, חלקן מתפוצצות מיד, חלקן ממשיכות ומתפוצצות על ילד אחר. מפזרות קסם אפל. כה עדינות, כה שבריריות, כה מתוחות ומלאות, כה טעונות. יוצאות ממך החוצה, מן הילדה הקטנה שבך, אל הילדה הגדולה שאת, שהופכת לקטנה שוב כשהן צפות למעלה ומתפוצצות.

הקרום העדין והמבריק, שמנצנץ בוורוד וצהוב בקצוות הבועה כשקרני השמש פוגשות בו. הופך בין רגע לטיפות קטנות ושקופות, בלי קול. ואז, במגע עם העור הופכות הן לשחורות. כל דבר שאתה עושה, כל תנועה, הכי קטנה, מפוצצת לה את הבועות. אתה, אתה כמו נכנס עם מעיל ניטים לתוך חדר עשוי בדי משי פרומים. חורץ את חודייך הרעילים בגופה, מתפרע בתוך חדר חוטי הכאב שלה, מסתבך בתוכם. ואז נמאס לך, אתה רוצה לעוף למעלה. אז אתה מושך, מושך אותם כל-כך חזק. יוצא מהחדר ולוקח את החוטים איתך, מותח אותם עד הקצה, עד שהם נקרעים.

הילדה הזאת, שהייתה פעם כולה בד משי מבריק, לבן כולו, מדהים בשלמותו, היום פרומה. כל חוטיה נקרעו, נגזרו, נחתכו, נשרפו ונקברו. כל שנשאר לה כעת הוא חדר מלא בחוטי משי, כה דקיקים וענוגים, כה עדינים וחלשים. ואתה בא ומכאיב, מושך אותם איתך החוצה, מותח אותם עד הסוף, עד הרצון המר לשים סוף לכל הוויזואליות המרמזת הזאת, להביא את המוות למודע.

אתה גורם לה לרצות למות, יותר ישיר מזה לא תמצא.

לא אתן לך ללכת, וזה לא מתוך הפחד להישאר לבד, של הדאגה לבדידות ולקשיים. זה מתוך הפחד להיות בלעדייך, של אהבה אמיתית.

את רוצחת אותי, כל פעם מחדש, מפחידה אותי, מקפיצה אותי, מותחת אותי. ואני מראה לך שאני לא שוכח, ואני רץ אליך, רץ ולא אכפת לי, לא אכפת לי שגשם ושאני עירום. רץ אליך בעיניים עצומות, מתוך הפחד שאם אפתח אותן הדמעות יהרגו אותי מרוב עוצמה. אני רץ אליך כי אפילו שהזמן לא קצוב הוא קצוב, כל שניה שעוברת משהו בי מתפרק, גוש החול היבש הזה מתפרק לאט והופך לגרגירים-גרגירים של פחד, שעון החול שלי פועל. אני רץ אליך והרגליים שלי כואבות, כל-כך כואבות מהדרך הארוכה והשורפת שעברתי איתך. הדרך מלאת הקוצים, אבנים, גחלים, בוץ ואדמה יבשה ולוהטת. כה כואבות. הרגליים שלי מתפרקות, מתפקעות מכאבים, עצמותיי מתפוררות תחת לחץ הגוף והמאמץ. ואני רץ אליך על הידיים, מפעיל שרירים שלא ידעתי שקיימים, מפתח יכולות שלא ידעתי שיכולתי. אני רץ אליך על הידיים, עם הראש למטה, מביט למקום שאליו תלכי אם לא ארוץ יותר מהר. והידיים כואבות לי, כה כואבות, מהחיבוקים שחיבקתי אותך, מפעמים שסחבתי אותך מעולפת אל תוך הכוך המנחם שלי. והידיים מתפרקות, העצמות נשברות וקורעות את הבשר, יוצאות החוצה בקול נורא של פיצוח וקריעה. אני נופל על הפנים וממשיך, אני רץ אליך בזחילה נואשת, תוך פיתול גופי הגוסס והמדמם, תוך בכי חסר שליטה שלא מתוך כאב, תוך פחד מטורף. הלב שלי בגד בי, הוא הפסיק לפעום, גם המוח חדל. אני מת, וממשיך לרוץ אליך.

אל תעזבי אותי. אל תשאירי אותי בלי החתולה שלי, שאני כל-כך אוהב.

לא מתייאש, רץ גם בחלומות, ביום ובלילה אני רץ, כשאני אוכל, כשאני מעשן, כשאני נרדם וכשאני מתעורר. כשאני מתאהב, כשאני מתאכזב, כשאני פוצע את עצמי תוך מחשבה על עתיד שלא יגיע לי. כשאני חיי, כשאני נושם, אני רץ אליך. אני נחנק, אבל ממשיך לרוץ, אני נופל, אבל ממשיך לרוץ, אני נשבר, אבל ממשיך לרוץ. לא מפסיק לרוץ.