חם לי בראש, כל-כך חם לי בראש עכשיו. הוא מתפוצץ, ומזיע, מרוב מחשבות ותהיות, ושוב מחשבות, ושוב תהיות. כל התקופה הזאת היא חוסר ודאות, חוסר ודאות על שהיה, ושיהיה, ושעכשיו. על מי הוא ומה הוא, ומי אני, ומה עשיתי. חם לי בראש וכלכך קר לי בגוף. אני מרגיש כאילו כל החום גוף שלי, שכל-כך הייתי רגיל אליו, הלך עכשיו, עבר לי לראש. החום הזה, שכל-כך אהבתי, בדרכי.

אני מרגיש בהריון, וכולם יודעים את זה. בהריון כאילו בלעתי את כל הרגשות שלי, בלי לתת להם לברוח. בלי להקיא אותם החוצה, כמו שאני כל-כך רגיל. גוש של דמעות ורגשות שנבלעו תחת לחץ עצום של שתיקה, מיותרת לגמרי, חסרת מעצורים וחסרת סיבה ברורה. שתיקה של התעלמות מהגעגוע, התעלמות מעבר ומרגש, ספק אמיתי. כל-כך הרבה מחשבות עברו לי בראש, ועדיין. אני יודע ולא יודע מה עובר עליך בימים אלה, אני מכיר ולא מכיר אותך, אוהב ולא אוהב אותך, מתגעגע ושונא אותך, בו-זמנית. אתה מעצבן אותי, תמיד עצבנת. אתה מטריף אותי, מחרפן אותי, מוציא ממני רגשות שלא חשבתי שיצאו, תמיד כך עשית.

כמה אני מתגעגע לחום הזה, שעלה לי לראש ויצא מהלב. למגע. החיבוק שלו כל-כך מזכיר את החיבוק שלך שזה כואב, כל-כך מזכיר שהתחרפנתי לרגע וחזרתי אחורה שלוש שנים, לחתכים ודם וזכוכיות שבורות, זכוכיות שלא שלי. כל-כך מזכיר שאני רוצה להיזכר, כל-כך מזכיר שנזכרתי בכוונה תחילה, ללא שום רגש לא רצוני או התפרצות של הרגע, ללא שום טריגר. 

אני רוצה להתגעגע אליך, אני רוצה לכאוב, לבכות, להרגיש, להשמיע זעקותיי לשמים הפתוחים, שיענו לי. אני רוצה להרגיש לא שלם, אני רוצה לרצות אותך. אבל זה לא קיים. אני שלם מדי, אני אמיתי מדי ומזוייף במקביל. כל-כך אמיתי שידעתי מה אני מרגיש, כל-כך מזוייף שלא ידעתי, מזוייף שאני מראה לכולם שהכל בסדר ושאני מלא ביטחון עצמי, כזה שכולם מתרשמים ממנו.

הדמעות לא יוצאות לי, לא משנה כמה אני מתאמץ. אני שחקן טוב, טוב מדי לפעמים. אני תוהה אם זה המשחק ששלט בי, כך שלא אוכל לבכות מתוך רגש אמיתי. או שמא זה הרגש האמיתי, אי-היכולת לבכות. אולי כל החוסר כאב הזה הוא אמיתי לגמרי, שלם לגמרי. זה לא אולי, זה נכון כל-כך. אבל אני, שיודע שכשנפרדים צריך לכאוב. אני שכאבתי את הפרידות בכל פעם מחדש, מתוך צמאון אמיתי ונואש לאהבה. מתוך הרגל של כאב, אני יודע שאמור לכאוב לי, אבל לא כואב. אני מנסה להכריח את עצמי לכאוב על האובדן הזה, אבל הוא לא מרגיש לי אובדני.

חם לי בראש כל-כך, על השידול הזה להגיע למסקנה כלשהי מתוך המילים. חם לי בראש וקר לי בגוף, קור שלא חשבתי שאחוש כשעברו השנים. המשקל ירד. חשבתי עליך יותר מדי, ואני חושב עליו יותר מדי, ממציא לעצמי סיפורים קטנים בראש של מציאות נהדרת ואדם שלא קיים במציאות. אתה הורס אותי, שניכם הורסים אותי. אחד הורס אותי מהעבר, ואחר הורס אותי מהעתיד. הורס אותי מבפנים, מהמיסתורין, מהחשיבה המיותרת על דברים שלא יקרו בשום ייקום. לא אקום ואתנגד, כי נעים לי, נעים לי כל-כך המגע שלך. לא אחשוב מהמוסר, אחשוב מהלב, שגם הוא פיתח מוח משלו, אבל מתנגד לשמוע גם לו. לא אחשוב מהאינטיליגנציה שלי, שלא מסרבת לנוח ולתת לי לעשות שטויות. כואב לי על שאני מכאיב לך בכל פעם שאני מחבק אותך, אבל כואב לי יותר על שאתה מכאב לי, בכל פעם שאני מחבק אותך.

זכוכיות שבורות בתוך הכיור, שעת לילה לא כל-כך מאוחרת, שניי אנשים בחדר שלי. דממה, דם. אני פועל בחריצות, כשאני רואה ולא רואה מה אני עושה, כשאני עושה במחשבה על הטיפשות שלי באותו הרגע. אני עושה ומתחרט, אבל ממשיך לעשות. זה נעים לי ושורף לי, אולי בגלל זה זה נעים לי. הויזואליות, הו הויזואליות. אמן שכמותי לא יכול להרשות לעצמו לא להתרשם מן הקונטרסט שבין החושך לברק שנופל על הדם מבין חריצי העור שנחתכו בלי רחמים.

חם לי בראש, יש לי תינוק של דמעות בבטן. קר לי כל-כך. קר לי.