אחחח, כמה שאני אוהב את הדברים הקטנים האלו. הריגוש הוא פעוט לעומת שלל ריגושים אחרים ועוצמתיים יותר, בעיניי רוב האנשים. אך בעיניי כל ריגוש הוא מבורך, כל ריגוש מייצר פתח לעוד ריגוש בחיי, וכך אני מוצא את יומי מרגש, כל יום מחדש בדרך שונה.

מחר זה יום מיוחד, יום שחיכינו לו הרבה זמן, אני והפנתר השומר שלי. כעקרון היום המצופה והמיוחל באמת כבר היה, אך לא נכחתי בו, לכן מבחינתי הוא עוד לא התרחש. היום הזה היה מיוחל מתוקף היותו מעין מפתח לאושר, ממש מקלט מדיני מצרות החיים, למרות שבפועל זו 'סתם' עוד דירה. יש שלא יבינו כמה הדירה הזאת יכולה לשנות אותו, אותי, את הקשר בינינו ואת מצב הרוח הכללי שלו. אין מאושר ממני על שחייו הולכים, בינתיים, במסלול הנכון. אם אפשר לקרוא לזה המסלול הנכון, בהתחשב בעובדה שהוא בחר לבטל את רוב הדרכים שלו להגיע לרמה אחרת של חיים; הוא במסלול הכי טוב מבין האפשרויות שיש לו, כך אני חושב לפחות.

הריגושים הקטנים האלו, שעושים לי את היום, הם הטהורים והמדגדגים ביותר שיש, מחר יהיה זה הריגוש שבלראות בפעם הראשונה את הדירה החדשה. נקייה, לבנה-כולה, ניטרלית מרגשות שליליים, נקייה מעבר מלוכך ובדרכה לעתיד נקי. ויותר מכל - ריקה ממני. הריגוש מחר יהיה לא רק בלראות את מקום המפלט החדש של הבחור, אלא גם מקום המפלט החדש שלי, לדידי.

אבא יעצור לי מול הנחלה, ארד למדרכה ואצעד על רצפת הרחוב, שאם תשאלו אותי, היפה ביותר בת"א. ארים את עיניי ואזהה מיד את הקיוקס הקטן, ליד חנות תיקי ה'עופר' המכוערים. פעם או פעמיים כבר ישבתי שם, אפילו ראיתי אנשים יוצאים מתוך האפלה שמימין לקיוסק, הסקתי שזה עוד בניין דירות מיני רבים שפשוט לא נראים לעין בלתי מזויינת, או במקרה הספציפי הזה - עין בלתי תל-אביבית. יש בתל-אביב מין תופעה כזו שאתה שם לב אליה רק אחרי שאתה מפתח שיגרה תל-אביבית, פתאום תל-אביב היא גם עיר של אנשים שישנים, שמתעוררים עם צחנת פה וכל ההרגשה הבתולית של בוקר. אנשים שקונים בסופר והולכים לבית השימוש, גם הם מוציאים כסף מהבנק וגם הם סוגרים מתישהו את הדלת, נועלים אותה והולכים לבהות בטלויזיה. אחרי שאתה מפתח שיגרה כלשהי בתל-אביב, אתה מגלה שזו עיר של אנשים ולא רק של פרסונות אופנתיות ואליטיסטיות, במחשבתך.

אני אצעד בבטחון מלא, כהרגלי בתל-אביב, אל תוך האפלה שמימין לקיוסק. צעד ועוד צעד, ועוד אחד בדרכי לדירה האחרונה, לקצה המסדרון. אני אדפוק בדלת, הוא יפתח בפרצוף עייף ובחיוך ענק, אני אתנפל על הבחור שלי, שהוא בעצם גם פנתר וארגיש לרגע כמו חיית סוואנה פיראית, שבמקרה הזה מנווטת את הפראיות שלה להרגעת הגעגועים. אם להיות כנה עם עצמי, ברגע הראשון שאכנס, תוך כדי הסתערות, כבר אראה את הדירה. אחרי כמה דקות של עיכול החתול אסתכל מסביב במבט בוחן-בוהה, אפנים, אשנן ואקלוט היטב את הדירה. במהלך ארבעת הימים שאהיה בה, אכניס לתוכה את כל כולי, אפילו בלי לשים לב, אאיר אותה באור של תומר, אור שאני לא בידיוק יכול להסביר.

הריגושים האלו, הקטנים, הם שעושים את הבן-אדם למאושר, גם אם הוא אינו מבחין בזאת.

ושאר ריגושים, חלקם קטנים וחלקם גדולים -

"FASHION CITY" בהאנגר 11 בנמל, מחשב נייד חדש ולבן שכבר נקנה ובדרכו אליי (אני מניח שאקבל אותו בתום חופש סוכות) וטבעות מקסימות וממש זולות בשוק יד שנייה-ווינטג' בסופ"ש הבא-הבא (מתנה מהבחור).

החיים טובים,

אופנתן.