הנפש שלו מסקרנת אותי, היא לא דומה לשום דבר שנתקלתי בו קודם.

אני מפחד לכתוב מילים לא נכונות, אני מפחד לכתוב יותר מדי. בזהירות בזהירות, להוסיף כל פעם עוד קיסם, לא להפציץ בכל העץ. מפחד להיות יותר מדי אני, מפחד להיות לא אני, מפחד לחשוף יותר מדי, לא להתבייש. מפחד להגיד את הדברים הלא נכונים, מפחד להתנהג כמו מפגר. מפחד להפחיד, מפחד לכתוב מילים לא נכונות.

הכל בזהירות, להשאיר זמן לעכל.

זה פתאום רגש, זה מפחיד אותי. מפחיד להרגיש יותר מדי, מפחד להרגיש דברים שאני לא אמור להרגיש, מפחד להיות מהיר מדי, ישיר מדי, יהיר מדי. לא יודע מה להגיד, לא יודע מה לעשות, אני לא יודע לשחק אותה 'קול', מתרגש כמו ילדה קטנה שקנו לה ברבי. זה פתאום רגש, מהוסס, מחושב, מטומטם. מפחד לחשוב יותר מדי, להיות פרנואיד ולזרוק את הכל לפח עוד לפני שהיה לזה סיכוי להיות אמיתי. אפילו עכשיו, אחרי שכתבתי "סיכוי להיות אמיתי" אני מרגיש שזה מזוייף, כאילו זה בחיים לא יכול לקרות, מפחד להרוס כל דבר שאני נוגע בו, להבהיל, לדחוף את כל העץ בבת אחת, במקום קיסם קיסם.

בזהירות, אני קשה לעיכול. כל הדבר הזה קשה לעיכול, הנפש שלו קשה לעיכול.

אופנתן.