רצוי להפעיל את השיר בסוף הפוסט לפני הקריאה.

כמו זוג זקנים שיושבים אחד ליד השניה אבל כל אחד עסוק בענייניו, כמו זוג צעיר ומאוהב שרב בצעקות מבעד לקיר שמפריד בין המטבח לחדר השינה ואז מתחבק בלי לשים לב בכלל. כמו אהבה ששכחה לתחזק את עצמה.

יש אהבה ויש געגוע, אבל אין את האומץ לדבר על מה שהיה ומה שעכשיו, על מי שאנחנו באמת, על מי שאנחנו רוצים להיות, ועל מה שאנחנו רוצים אחד מהשניה. אין את התקווה שמחר יהיה יותר טוב, בגלל שאנחנו כל-כך יודעים לעומק את המגרעות של כל אחד מאיתנו. אין את הגילוי הזה אחד בשני, אין את הדברים החדשים הקשורים בנו, רק בחיצוני.

יש אהבה, יש מחשבות, ויש גם געגועים, לזמנים לא טובים יותר, אבל בכל זאת טובים יותר לנו. האם נוכל להיות הכי קרובים שרק אפשר אם שנינו נהיה במצב הכי רע שרק אפשר? האם הסבל הוא הגורם המשותף לנו? אני רוצה להאמין שלא, שיש לנו הרבה מעבר לזה, אמנם ככה הכרנו, התחזקנו, והתחברנו, אבל המשכנו להכיר אחד את השניה גם בדברים אחרים. אני יודע איך קוראים לך ואותך, ואת יודעת איך קוראים לי ואותי, וזה לא מפתיע אותנו יותר, רק חיוך קטן במצח, שהשני ידע שזה עוד מזיז משהו בלב הקטנטן שלנו, שזועק לאהבה כמו פעם, לקשר אמיתי ופועם.

אני כותב את זה וכמעט כואב לי הגוש דמעות שתקוע לי בגרון, כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני יודע שאני בין היחידים שאת באמת מעריכה ואוהבת, ובין היחידים שלא פוחד להאמין בזה בוודאות. כמה שאני יודע שקשה לך להתמודד עם המציאות, ועם העולם שבנית לעצמך בתוך הראש המפותח שלך. כמה שאני אוהב להיכנס לתוכו ולראות את הזוועות והנפלאות שהולכות לך שם, בראש המפותח שלך, שמצליח למצוא את הנהדר והגרוע ביותר שבכל דבר. כמה שהתגעגעתי, למה את לא חוזרת הבייתה, לחבק אותי כמו אור, לחבק אותי גם כשלא קר וגם כשאני לא צריך את החיבוק מסיבות רגשיות.

כשאמרת לי שהתרגשת מהסרט שמחתי, שמחתי שאני יודע מה מרגש אותך, מה מזיז אצלך מערכות, כמה שאנחנו מחוברים באמת, ברמות שלא תלויות באמת בנו. רציתי שתדעי למה הסרט הזה מרגש אותי ואותך, ואני יודע שאת יודעת. הייתי רוצה לקחת לעצמי את הנושא הזה אצלך, ולהגיד שבזכותי, ובזכותי ובזכותך גם עוד נושא ששמור רק לשנינו, שרק אותנו מעניין לא משנה כמה שטחיים אנחנו נשמעים, רק שלא נדבר באמת על מה שמכאיב לנו.

רק שנוכל להיות אחד עם השנייה כמו זוג זקנים על מרפסת, שמחזיקים ידיים וכל אחד קורא ספר, כמו כלב וחתולה, או חתול וכלבה, שאיכשהו למדו להסתדר. כמו החברים הכי טובים שעומדים משני צדדיו של קיר עבה של ספק מתיחות ספק ריחוק, אחרי שנים של היכרות עמוקה ואהבה שאין כמוה, ולא תהיה באף מערכת יחסים, ולא הייתה. אהבה שפתאום נראית דועכת לה לאט לאט. כי אף אחד לא הבטיח לקרוא באפר כבר הרבה זמן.

אני מודה שזה כואב לי, אני מודה שאני לא רוצה שזה ישאר ככה. אני חושב שגם את מרגישה את זה, דג-חתול שלי. הילדה הקטנה שלי שמתחילה ללכת בגיל 17, ואני מנסה לתת לה יד, להעביר אותה לרהיט הבא, שיהיה לה במה לתפוס.

אופנתן.