פעם פחדתי, היום אני כבר לא מפחד. זה מסוכן לכתוב שאתה לא מפחד? אתה הרי רק כותב את זה ולא אומר את זה, אבל למי זה משנה בכלל.

אני כבר לא מפחד כי אין לי כוח לפחד, דורש יותר מדי מאמץ, מאמץ דורש אנרגיה שאין לי. אולי זה מסוכן לא לפחד, כי אז עושים שטויות. אבל לא אכפת לי.

כולם מסביבי מפחדים, אני לא אפרט ממה. אפשר שלפעמים אני מפחד מהפחד עצמו, או מפחדים של אחרים. אבל לפחד מהדברים שפחדתי מהם פעם, זה כבר לא קורה לי. אולי כי התבגרתי, אולי כי התגברתי. אולי זה כי כבר אין לי סיבה לפחד, אין לי בישביל מי לפחד. עבורי זה כבר לא שווה, אין את הריגוש. כבר אין ריגוש.

אולי הפסקתי לפחד מהריגוש, פעם פחדתי מהריגוש, אבל במובן הטוב של הפחד. כשהריגוש בא, איתו באה גם הצמרמורת, והבטן המתהפכת, פחד מריגוש זה כמו פחד מרכבות הרים, פחד טוב. גם הריגוש טוב ברכבות הרים. ריגוש טוב זה ריגוש שלא גורם לך לבכות אחריו.

אולי הפסקתי לפחד כי הפסיק הגשם. אני מאוד אוהב גשם, הוא מנקה את הכל וכל העולם נראה נקי, אפילו שהגשם בתכלס רק מלכלך. עם הגשם בא גם החושך, והפחד של כל השאר. רק אני לא מפחד כשיש גשם, להפך. אני מרגיש מלא בטחון כשיש גשם, כשכולם מסתתרים אני יוצא החוצה להרגיש אותו זולג על כל גופי, עד שקר. עד שממש ממש קר ולא מרגישים יותר שום דבר בגוף. זה עושה לי טוב, לא להרגיש שום דבר.

חשבתי שאני מפחד כשיש גשם, אבל כשאני חושב על זה, אני אוהב מאוד את הגשם, מבין כל הדברים שעושים לי טוב, הוא אחד מהמיוחדים.

אני לא מאוד בן-אדם של טבע, לא שאני לא אוהב טבע, אני מאוד אוהב. אבל תמיד דמיינתי את עצמי בעיר גדולה, עם אורות ואנשים.

אולי זה לא באמת בישבילי האורות והאנשים, אולי אני צריך חשוך ושקט, אפילו שאני לא כל-כך אוהב חושך, וגם לא שקט.

למרות שאני לא בן-אדם של טבע, יש דברים בטבע שעושים לי לא לפחד. אולי בגלל זה אני לא מפחד עכשיו, בגלל השמש.

שמש זה דבר מדהים, כמה שהיא מזיקה ככה היא מחזקת. ג'קי לימדה אותי שהשמש מאכילה אותי, היא באמת מאכילה אותי.

שמש זו תופעה מוזרה, כי כשיש שמש אפשר להרגיש אותה על העור, אפילו שהיא לא נוגעת בך, וזה רק אוויר חם. אבל אוויר חם שנוגע בך זה כבר חמסין. אוויר עם שמש זה משהו אחר. אני לא מדבר על אוויר עם שמש חמה, אלא אוויר קר עם קרני שמש מחממות. זה עושה לי נעים בעור, כמעט כמו שג'ק משחקת לי בשיער.

אולי הפסקתי לפחד כי אני צריך להיות לא-פחדן שכזה, בישביל אחרים. אלא מה. אני לא יודע אם אני אוהב את התקופה הזאת, נטולת הפחד.

אני מניח שזה טוב, לא לפחד. אבל זה באמת לא בריא.

אף פעם לא קשה לי לכתוב. טוב, אולי לפעמים. אבל אני לא בן-אדם שקשה לו להתבטא.

מה שכן קשה לי, היא הידיעה שאני יכול לכתוב אבל זונח את הכתיבה לטובת דברים אחרים שאני עושה.