Same Dude, Different Hair Style

הלוואי ויכלתי שיהיה לי סאגווי.

לטיייל, לשמור על תנועה. לזוז, להטות, להרגיש. להרגיש חיי. להרגיש אמיתי. 

הלוואי ויכלתי להיות מאוהב.

בידיוק מאותן הסיבות.

הלוואי.

קאמבק. אבל לא כזה שאתם רגילים אליו.

קאמבק לא מיוחד ולא מפתיע. לא מהפנט ולא מרגש. סתם מין כזה קאמבק בינוני. "היי, חזרתי.. אז מה פספסתי בינתיים? התגעגתם?"

קאמבק ששואל שאלות ללא התלהבות, ועושה את המטלות שלו אבל בלי תשוקה. קאמבק שקם בבוקר עם סנדוויץ' ומנשק את הילדים, אבל לא באמת מבין למה הוא צריך את זה עכשיו. מה היה לו רע, שהוא היה חייב לעשות קאמבק?

קאמבק שלא באמת מאמין שיש לו סיבה. כותב ממורמר שכבר שנים לא קיבל חיבוק אמיתי רוצה לפרוץ בגדול מחדש? דוגמן שניסה להיות שחקן, כשל לחלוטין ועכשיו מנסה מחדש? נגן עיוור מתוכנית ריאליטי שנבלע במכונת הכוכבים של הוליווד ועכשיו מנסה להרוויח עוד כמה דקות של תהילה? בתוך כל זה, הם שוכחים את הקאמבק - לא הם נשפטים, לא הם נמדדים. הקאמבק שלו הוא זה שעובר הכל. הם לא יגידו שהאדם נכשל. הם יגידו שהקאמבק שלו נכשל.

ואיך זה נראה לכם גורם לו להרגיש?

אני אגיד לכם איך. רע. רע מאוד. כלכך רע שהוא לפעמים חושב לשבור את הכלים.  חושב לעזוב, לברוח למקלט מדיני שבו לא יוכלו לקרוא לו יותר. לחיות חיים שקטים ומאושרים, עם האישה והילדים או בלעדיהם. הם תוצרים של הצלחות- וכאשר הצליח- נולדו לו מיני קאמבקים קטנים, של אנשים שרצו גם. הם אפילו לא באמת הילדים שלו. והוא צריך לראות אותם כל בוקר ולהעמיד פנים שטוב לו.

בעבר חשב להתאבד, כשהיה צעיר, קאמבק קטן של איזה כוכב להקת בנים סוג ב שכשל בקריירה לבד וניסה להצליח מחדש. קאמבק על אש קטנה. הוא נכשל.  ניסה לקחת את חיו ללא הצלחה.

כי הרי הקאמבק לא יכול למות.

הוא יכול לנסות כמה שהוא רוצה. אבל תמיד הוא יקרא מחדש. הוא יכול להתחבא, אבל הם ימצאו אותו. אותם האנשים שתשוקתם להתפרסם מחדש הורסת אותו מאז שהומצא. מסרבים להניח לו.

אז בינתיים הוא חי בשלווה. בבינוניות. מצליח לפעמים ולפעמים לא. ואולי בעתיד יפרוץ בגדול את חומות השתיקה. יראה לעולם מה עובר עליו. יכתוב ספר, יקבל טוק-שואו, יתארח אצל אלן ואופרה וכל מיני מגישים אחרים. ילחץ את היד של פעילי זכויות אדם ושל חברי קונגרס.  יתגרש ויתחתן עם דוגמנית/שחקנית/מגישת טלווזיה שצעירה ממנו בעשרות שנים.

אולי בעתיד הוא יעשה קאמבק.

______________________________________________________________________________________

אז הנה לנו קאמבק. קאמבק לתפארת.  אחרי כלכך הרבה רצון לחזור.

לאחר תקופת מנוחה ומחשבה בגלל עומס, חוסר יציבות בחיים ובעיקר באלגנים עם אחותי ששינו את התפיסה שלי לגבי הפרטיות, והורידו לי את החשק לחזור. אחרי כל התקופה הזאת  החלטתי שאני חוזר. בימים האחרונים לא ממש ידעתי איך אני עושה את זה. עלו לי כלכך הרבה קטעים שרציתי לכתוב, וחלקם עוד יעלו לפה, אבל רובם פוספסו. לא כי הם לא מספיק טובים. כי לא חשבתי שאני יכול להעלות אותם בלי לעשות קאמבק לפני זה.

בימים האחרונים זה הטריד אותי מאוד.

שעתיים שחרור מביצפר הובילו אותי חזרה הביתה. ידעתי ישר כשהגעתי שזה מה שאני הולך לעשות- אני הולך לעשות קאמבק. התיישבתי ליד המחשב, הדלקתי אותו, (חיכיתי שיידלק, בכל זאת, עדיין אין לי Mac), פתחתי את הדפדפן ואז את ישרבלוג, נכנסתי למשתמש והתחלתי לכתוב. בלי לדעת לאן זה ילך.

במבט לאחור אני מאוד מרוצה. מקווה שאהבתם. כדי שהיה ברור- החלק הזה כמובן לא חלק מהסיפור.

אז שלום לכם. חזרתי.

האם אתם אוהבים את הקאמבק שלי?

_______________________________________________________________________________________

שהיה לכם שבוע מצויין,

מקס.

מצאתי מוז עוד לפני שממש התחלתי את החיפושים.

אני מתכוון, זה לא שלא חיפשתי :) הודעת "דרוש" בפורומים שאפילו נענתה בידי ד', בחור מקסים שאני מקווה שבלי קשר נמשיך לדבר :). חיפשתי מאיפה להתחיל, חיפשתי מוז, אבל עדיין לא ממש התחלתי בעבודה רצינית על המוז. פיזרתי כמה דברים לאוויר, התחלתי בקטנה, אבל עוד לא יצאתי לציד.

והנה, הוא מצא אותי :)

הוא מצא אותי עוד לפני החיפושים, כבר לפני הרבה זמן. או שאני מצאתי אותו? כך או כך, בזכות הפורומים הכרנו, כבר לפני כמה חודשים. כמה ימים אינטנסיביים מאוד של שיחות קירבו בינינו מאוד, והקשר המשיך והמשיך להתקדם. גם כשהייתי בחו"ל המשכנו להתכתב ככל האפשר, והוא ענה בצייתנות ואריכות ראויה למכתבים (החופרים מאוד, כמו שאתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם) שכתבתי לו כל פעם שהיה לי זמן וגישה למחשב עם עברית.

והוא תמיד היה ההשראה שלי, בלי שאפילו חשבתי על זה. בין עם זה תיאורים מיניים שהיייתי כותב לו אחרי שהוא אמר איזה משהו ונתן לי השראה. זה קרה כלכך הרבה פעמים. איך זה שלא חשבתי על זה לפני?

אופיר הוא המוז שלי, המוז שחיפשתי. נוכח כבר הרבה זמן, רק מחכה שאבין שהנה זה הוא.

והוא מושלם, באמת. אי אפשר לתאר אפילו עד כמה הוא עונה למה שדיימנתי במוחי: חכם, חמוד, חתיך. אצילי אבל מרשה לעצמו להיות ילדותי.  אני קורא לו ילד יפה. וזה באמת מה שהוא. יפה מבפנים ומבחוץ.

והנה, שוב אני עושה את זה. מוצא לעצמי השראה רחוקה. המוזה שלי, חסרת שם, הבסיסית ביותר. זאת שמקבלים יחד עם הכישרון (בקושי) כתיבה והרצון לכתוב. חבילה למתחילים. אותה מוזה ברחה ממני, התחבאה מאחורי חומות ומשחקי מילים. והוא? משתוקק לבוא. אבל גר רחוק.

מה לא בסדר בי, שאני מתעקש למצוא לעצמי מוזות (והפעם דווקא מוז, אז אולי עדיף שאגיד מוזות או מוזים) שמחוץ לטווח הגיוני? אם הייתי הפסיכולוג של עצמי, הייתי אומר שזה רצון למשהו בלתי מושג, מלווה אולי בטראומות ילדות שגורמות לי לפחד ממה שאני מסוגל לעשות. אם הייתי אמא שלי, הייתי אומר שאני פשוט עצלן. ואם הייתי אני? לא הייתי אומר כלום, רק כותב על זה. כי לכתוב עושה לי כלכך הרבה טוב. כי לכתוב מוציא ממני את הצד הזה, שמסרב לשקר, גם בשביל שלום בית, ביצפר, מזרח תיכון... וואטבר. הצד הזה, שמרשה לעצמו להתעסק בדברים הכי שוליים בעולם כאילו היו גורליים. מכל הצדדים והפאות שבי, זה בוודאי אחד האהובים.

ואולי אני פשוט לא יודע להסתכל על הדברים באופן חיובי. אני, אחד האנשים החיובים שהכרתי ושאני מכיר, לא יודע איך להסתכל על זה בצורה טובה, אופטימית. מצאתי לעצמי מוז! ועוד כזה שאמיתי, חי, נושם. כזה שאפשר לשבת איתו על פיצה ולהתווכח על שטויות, באותה קלות שבה אפשר לנשק אותו, לשכב איתו, ואז לדון בפילוסופייה ומשמעות העולם (42?), עירומים ומותשים. מצאתי לעצמי מוז, ולא סתם אחד, מהשורה הראשונה. מוז בין מוזים :).

עכשיו אני רק צריך להגיע אליו.

ואולי היה אפשר להשתמש בו כמוז אפילו בלי לשבת לידו? הרי, מה זה שונה ממוזה לא מוחשית, שזה מה שהיה עד היום? מספיק שהוא איתי בנוכחותו, בהרגשה.

וזה הולך להיות מעניין, מוז אנושי. בוודאי היו כאלה בעבר לאנשים מסויימים, לא יתכן שעליתי פה על משהו חדש. אבל זה הולך להיות מעניין. נסו לדמיין לעצמכם, יושבים עם המוזה שלכם לאכול, והרי מוזה שבמוח נתונה לשליטתכם. והכל מתנהל חלק. איך זה יראה כשהמוזה תשב מולך באמת, תדבר, תחלוק עליך. ואולי היה תהיה חולה? או סתם במצברוח טוב? אתה נתון לחסדיה.

וזה בסדר. כי המוז הזה שלי, אופיר, הוא אוהב אותי. ואני אותו. ולכן, אני לא מודאג בכלל. אני רוצה להיות נתון לחסדיו. אני סומך עליו, אני מאמין בו. שיעמוד האדם בקהל שיכול להגיד שהמוזה שלו אוהבת אותו. ואם באמת יקום כזה, אני אצחק עליו, ואגיד לו שזה לא אותו דבר, כי לו יש מוזה, ולי יש מוז. זכר, גבר, בן אדם.  ולו יש אותי.

מצאתי לעצמי מוז. או שהוא מצא אותי?

_________________________________________________________________________________________

כמו שהחלטתי לכתוב אחרי הסיפור שלי "משבר כתיבה" סיפור על מוז (ותודה לFlow שהעיר את צומת ליבי שמגיע לו יותר מהכמה שורות שיש לו בסיפור הראשון, וככה עלה לי בעצם הרעיון הזה), אז הנה הוא פה. אני חייב להגיד, שזה ממש לא מה שדמיינתי בראש שלי כשחשבתי על הסיפור על המוז. זה היה אמור להיות הרבה יותר סיפורי, הרבה פחות בצורת הרהורים, יותר סגור, מוגדר. הרבה יותר דומה ל"משבר כתיבה" ממה שזה יצא בסוף. אבל אני חושב שזה יצא ממש טוב. כך או כך, עוד לא החלטתי מה יקרה.... אולי אני אכתוב, אם תהיה לי השראה, עוד סיפור בנושא, נוסף, לא במקום. ובינתיים, הנה זה :)

גאה בעצמי על הפריחה היצרתית שלי בימים האחרונים. זה הכל בגלל שבחרתי להחליף את המוזה ולעבור למוז! ידעתי שזה טוב... מי בכלל הטיפש ששיבץ אותי עם בחורה מראש? בושה וחרפה.

שבוע טוב ומקווה שלא עשיתי לכם כאב ראש מכל הדיבורים האלה,

מקס.

נ.ב: אם אהבתם, תמליצו. גם המלצות על ציטוטים מתוכו אני אעריך מאוד. כמובן, רק אם זה בא ממקום אמיתי :)

יש לי משבר כתיבה.

הוא לא חמור במיוחד. זאת אומרת, אני מסוגל לכתוב, אפילו סיפור קצר לאיזה שיעורי בית.

אבל הוא עדיין מחסום. הוא עומד שם, גבוה ומאיים, מפריד ביני, יחד עם הלפטופ שלי שבו הדברים נכתבים, לבין המוזה המיוחלת.  מין חומת ברלין, עמוק בתוך המוח שלי.

והמחשב הוא כלי הפריצה שלי..אני מנסה ומנסה לכתוב, אולי אצליח לפרוץ את החומה, אבל זה פשוט לא יקרה. לפחות ככה זה נראה: החומה עומדת יציבה, חזקה. מסרבת להיכנע גם כשאני מנסה רק להמשיך סיפורים ישנים יותר שלי.

ועכשיו אתם תגידו, אז מה זה? הסיפור הזה, הטקסט הזה? איך הוא נכתב, אם יש לך כזה מחסום כתיבה? אתה בוודאי משקר. אנשים שיש להם מחסור כתיבה לא מסוגלים לכתוב סיפור על זה שיש להם מחסור כתיבה, זה פרדוקס.

אז מסתבר שהם כן.

תנסו לדמות את זה לחומה שמקודם. במקום לנסות לפרוץ אותה בכוח, עם רובים וטילי כתף והכל, אני מתנגב דרכה, עובר, נוגע במוזה, מנסה להחזיק אותה כמה שאפשר לפני שאני חייב לחזור כדי לא להיתפס. ולפעמים אני כמעט נתפס, נאלץ לברוח חזרה במהירות, ולפעמים אני באמת נתפס, ואז ימים מאבד כל יכולת לכתוב.

כנראה שהיום יש לי מזל.

אז אני עושה מה שאני יכול, מנסה לכתוב. והמוזה שלי מושפעת. או, כמה שהיא מושפעת. המוזה שלי היא מהבחורות האלה שישר רואות משהו, ומאמצות אותו. למעלה משבועיים אני מכין עבודה על מזרח גרמניה למשלחת. והנה, המוזה שלי, בשיא ההתאמה, מתעקשת להכניס את חומת ברלין לסיפורים שלי. להשתמש במוטיבים מהחיים שלי.

חצופה, המוזה הזאת, במקום להיות יותר יצירתית ולעשות משהו חדש, שלא קשור בכלל למה שאני מתעסק בו בדרך כלל, היא מתעקשת להחזיר אותי לזה. להזכיר לי שעוד יש לי מה לעשות. "יאללה, תסיים את הסיפור ותחזור לעבוד על מזרח גרמניה במקום לקשקש בשכל שטויות על חומה ועל כתיבה ועל בחורות, זה לא לעניין" היא נוזפת בי. המוזה הזאת, כמו אמא לפעמים. קודם שיעורים ואז השראה, היא אומרת לי. לא טוב לה ככה ולא טוב לה שם ולא טוב לה פה ולא טוב לה עכשיו או אחכך. קודם שיעורים ואז השראה, היא אומרת לי. ואני? היא המוזה שלי, היא תציית לי. אבל לא, היא מתחבאת לה מאחורי החומה הזאת שהיא גנבה מהגרמנים ככה בשושו, ושם טוב לה ושמח לה כי היא בטוחה שאני לא אצליח לפרוץ. נחייה ונראה.

אולי המשבר כתיבה הזה הוא בכלל בגללה. לא בגלל שאני לא מסוגל להגיע אליה, אולי כי היא בורחת ממני. שובבה, המוזה הזאת. וסרבנית. כמו שהיא אמא, היא גם נערת שוליים בגיל הנעורים, שמתה לבעוט בממסד אבל תקועה איתי, אז מכניסה לי למוח את החומה, ואולי גם מסרים על זכויות אדם ותנו לחיות לחיות על הדרך. סתם ככה, כי אין לה דברים יותר טובים לעשות. אני לא יודע אם היא נחשבת טובה בסקאלה של מוזות, אולי בסך הכל יצא לי טוב, אולי מישהו שם החליט לדפוק אותי, סתם ככה, כי פקפקתי בו או לא מצאתי חן בעייני.

ואולי זה הכל בדיחה מרושעת של זה שמשבץ את המוזות. תוקע הומו עם בחורה טיפוסית עם הפרעות, אהאה, מאוד מצחיק.

אולי במקום מוזה אני צריך למצוא לעצמי מוז. זכר. כן, זה בטח ילך יותר טוב.

הוא היה גבר גבר. וגם ימשך לבנים, כמובן, כי אם כבר אז כבר. והוא יגיד לי "מה אתה אומר, גבר? בא לך לכתוב? בכיף בנאדם, רק מסיים פה משחק בפלייסטיישן ובא, ממש עוד רגע". איתו, אנחנו נתחבק ונתנשק, לא נריב. והוא יעיף לי מהמוח את השטויות האלה על החומה, ועל המחסום כתיבה. אולי בכלל אין לי מחסום כתיבה, אולי זה הכל באשמת המוזה הזאת. איך מגיעים לאחראי על המוזות?

"שלום אדוני, אני רוצה להתלונן על המוזה שלי."

נ.ב. אני חושב שהתגברתי על המחסום כתיבה הזה. סיפור קצר אבל שלם, כמו שצריך. סוף סוף אני מצליח לסיים משהו אחרי כלכך הרבה זמן בלי לסיים פרויקטים, שלא לדבר על זה שכבר התחלתי להתחיל פחות כי היה ברור לי שאין סיכוי לסיים אותם. אבל זהו, כנראה שזה עבר. או לפחות הולך לעבור.

כן כן, התותחים הכבדים מכוונים לעבר חומת ברלין, ואני בהחלט הולך להפציץ.

שהיה לכם שבוע מצויין!

מקס.