קאמבק. אבל לא כזה שאתם רגילים אליו.
קאמבק לא מיוחד ולא מפתיע. לא מהפנט ולא מרגש. סתם מין כזה קאמבק בינוני. "היי, חזרתי.. אז מה פספסתי בינתיים? התגעגתם?"
קאמבק ששואל שאלות ללא התלהבות, ועושה את המטלות שלו אבל בלי תשוקה. קאמבק שקם בבוקר עם סנדוויץ' ומנשק את הילדים, אבל לא באמת מבין למה הוא צריך את זה עכשיו. מה היה לו רע, שהוא היה חייב לעשות קאמבק?
קאמבק שלא באמת מאמין שיש לו סיבה. כותב ממורמר שכבר שנים לא קיבל חיבוק אמיתי רוצה לפרוץ בגדול מחדש? דוגמן שניסה להיות שחקן, כשל לחלוטין ועכשיו מנסה מחדש? נגן עיוור מתוכנית ריאליטי שנבלע במכונת הכוכבים של הוליווד ועכשיו מנסה להרוויח עוד כמה דקות של תהילה? בתוך כל זה, הם שוכחים את הקאמבק - לא הם נשפטים, לא הם נמדדים. הקאמבק שלו הוא זה שעובר הכל. הם לא יגידו שהאדם נכשל. הם יגידו שהקאמבק שלו נכשל.
ואיך זה נראה לכם גורם לו להרגיש?
אני אגיד לכם איך. רע. רע מאוד. כלכך רע שהוא לפעמים חושב לשבור את הכלים. חושב לעזוב, לברוח למקלט מדיני שבו לא יוכלו לקרוא לו יותר. לחיות חיים שקטים ומאושרים, עם האישה והילדים או בלעדיהם. הם תוצרים של הצלחות- וכאשר הצליח- נולדו לו מיני קאמבקים קטנים, של אנשים שרצו גם. הם אפילו לא באמת הילדים שלו. והוא צריך לראות אותם כל בוקר ולהעמיד פנים שטוב לו.
בעבר חשב להתאבד, כשהיה צעיר, קאמבק קטן של איזה כוכב להקת בנים סוג ב שכשל בקריירה לבד וניסה להצליח מחדש. קאמבק על אש קטנה. הוא נכשל. ניסה לקחת את חיו ללא הצלחה.
כי הרי הקאמבק לא יכול למות.
הוא יכול לנסות כמה שהוא רוצה. אבל תמיד הוא יקרא מחדש. הוא יכול להתחבא, אבל הם ימצאו אותו. אותם האנשים שתשוקתם להתפרסם מחדש הורסת אותו מאז שהומצא. מסרבים להניח לו.
אז בינתיים הוא חי בשלווה. בבינוניות. מצליח לפעמים ולפעמים לא. ואולי בעתיד יפרוץ בגדול את חומות השתיקה. יראה לעולם מה עובר עליו. יכתוב ספר, יקבל טוק-שואו, יתארח אצל אלן ואופרה וכל מיני מגישים אחרים. ילחץ את היד של פעילי זכויות אדם ושל חברי קונגרס. יתגרש ויתחתן עם דוגמנית/שחקנית/מגישת טלווזיה שצעירה ממנו בעשרות שנים.
אולי בעתיד הוא יעשה קאמבק.
______________________________________________________________________________________
אז הנה לנו קאמבק. קאמבק לתפארת. אחרי כלכך הרבה רצון לחזור.
לאחר תקופת מנוחה ומחשבה בגלל עומס, חוסר יציבות בחיים ובעיקר באלגנים עם אחותי ששינו את התפיסה שלי לגבי הפרטיות, והורידו לי את החשק לחזור. אחרי כל התקופה הזאת החלטתי שאני חוזר. בימים האחרונים לא ממש ידעתי איך אני עושה את זה. עלו לי כלכך הרבה קטעים שרציתי לכתוב, וחלקם עוד יעלו לפה, אבל רובם פוספסו. לא כי הם לא מספיק טובים. כי לא חשבתי שאני יכול להעלות אותם בלי לעשות קאמבק לפני זה.
בימים האחרונים זה הטריד אותי מאוד.
שעתיים שחרור מביצפר הובילו אותי חזרה הביתה. ידעתי ישר כשהגעתי שזה מה שאני הולך לעשות- אני הולך לעשות קאמבק. התיישבתי ליד המחשב, הדלקתי אותו, (חיכיתי שיידלק, בכל זאת, עדיין אין לי Mac), פתחתי את הדפדפן ואז את ישרבלוג, נכנסתי למשתמש והתחלתי לכתוב. בלי לדעת לאן זה ילך.
במבט לאחור אני מאוד מרוצה. מקווה שאהבתם. כדי שהיה ברור- החלק הזה כמובן לא חלק מהסיפור.
אז שלום לכם. חזרתי.
האם אתם אוהבים את הקאמבק שלי?
_______________________________________________________________________________________
שהיה לכם שבוע מצויין,
מקס.
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
