מה אני יגיד? האמת שלא הרבה. אני יכול לדפוק עכשיו נאום על כמה לא בריא להתלונן, על כמה לא בריא שיהיו מלחמות, על כמה שהאלימות היא מיותרת, על כל דבר אפשרי כמעט וכמעט לא אפשרי, ועדיין משהו יישב לי שם, ריק מבפנים. אני לא בדיכאון, אני לא בבאסה, קצת ירד לי החיוך מהשפתיים. וזה הרי מה שחשוב - לחייך - להרגיש בצמרת, להקיף סביבך עננה ורודה של אופטימיות, ולדעת, ולהרגיש שכמה שרחוק אתה מוכן ללכת, אף אחד לא ייכנס לענן הזה ויוריד לך את הסטלה, ועדיין, החיים, מסתבר, זה משחק בלי חוקים, ואנחנו רק חיילים במשחק, של הטוב מול הרע, השמח מול העצוב, האושר מול הדיכאון, וכל רגע העולם מתהפך, האור נהייה חושך, הלבן נהייה שחור, הורוד, כבר לא ורוד, הוא אפור מאפיר שממלא לך את הריאות בעשן מסריח, שאותו אתה ממש לא רוצה להריח. בכל מקרה, לענן שלי נכנסו היום. לשניה אחת. זה טילטל, זה מחץ, זה סיבב, וזה החזיר לי אותו חזק מפעם, אפילו עם כוכבים סגלגלים מסביב, שמריחים מאלכוהול משובח וטעים ורק מתים להיכנס לך לגוף. האופטימיות תשרוד ואיתה אנחנו נשרוד. ורק הזמן יעשה את שלו, ויעביר ויחזיר את הרע לטוב, את העצב לשמחה ויבטל כל שביב דיכאון וימלא אותו בהמון שביבי אושר. זה העתיד. שיהיה בהצלחה.
ונרד עכשיו לארץ. אני בסדר, אפילו קניתי היום תיק לצבא, התוכניות שלי לשבועיים הקרובים כמעט והתגבשו לגמרי. דברים שונים התבטלו ולשווא, אבל הכל לטובה אולי, וגם אם הדברים האלו יבואו מאוחר יותר, אנחנו נשמח מהם הרבה יותר מאשר באותו הרגע שהיה אמור לקרות בתוכנית. אז אצלי האופטימיות חוגגת. מחרותיים יום אחרון בעבודה. סוף סוף. ואחר כך, אני לא בנתניה לשבוע וחצי, מה שהולך להיות מוי כיף, כי אני פשוט הולך לעשות מה שבראש שלי, לפני שאני נכנס לצבא ועושה מה שבראש של המפקד שלי.
"מחר בבוקר נתעורר ליום חדש ונפלא..." - וגם בבוקר שאחרי ואחרי ואחרי. השמש תמשיך לזרוח, והדשא ישאר ירוק, ואף אחד לא יצליח למחוק את החיוך מהפנים שלי.
לילה טוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
