והאמת, שלכל אחד יש את האמת שלו. כל אחד שומר לעצמו, בתוכו, את האמת האמיתית של עצמו. כל אחד יודע מי הוא באמת, ולחברים הכי קרובים, להורים, לחברה, לחבר או לכל האנשים הכי קרובים יחד אין מושג, אפילו הקלוש ביותר, מי אתה באמת, מה אתה מרגיש כשאתה רואה את התמונה הזו, או שומע את המשפט הזה או מאזין לשיר הזה, השיר הזה, שעושה לך את ההרגשה הכי טובה בעולם, או להיפך, את ההרגשה הכי אומללה בעולם ואף אחד לא יודע מה באמת קורה שם, מתחת לפנים היפות האלו, שמחייכות כששמח או בוכות כשעצוב. אומרים שהחבר הכי טוב שלך מבין אותך תמיד, מספיק לו מבט אחד, והוא כבר יודע מה עובר עליך, למה זה עובר עליך ואיך לגרום לכל החרא הזה שהחליט לצוף, להיעלם. חבר כזה, עוד מעולם לא היה לי. ואני יכול להגיד, בעיניים עצומות, שגם לחצי (אם לא יותר) מהאנשים שאני מכיר, לא היה חבר כזה מעולם, כי חבר כזה אתה יכול להכיר רק ברגע שהנפשות שלכם נקשרות ביחד, כששניכם פשוט נקשרים אחד לשני והדבר היחיד שמספיק לך להרגשה טובה זה לשמוע אותו אומר לך - "יהיה טוב". רק חבר כזה מכיר את האמת האמיתית שלך, מה אתה מרגיש ובעצם מה נמצא בתוכך.
האמת שלי, שאני לא יודע מה איתי. אני לא יודע מה אני רוצה. אני לא יודע פשוט. יש כל כך הרבה דברים בעולם, כל כך הרבה דברים שאני רוצה להתעניין בהם, ובשביל להתעניין בכולם, אתה צריך 9 נשמות. לא אחת. אבל זה הכל גיבובי שטויות. כי לכל אחד יש את המסלול בחיים שהוא בוחר לעצמו, ואיך הוא מסתדר ואיך הוא ממשיך לאן שהוא רוצה ולא עוצר בדרך, כי אין סיבה לעצור, זה מה שהוא. חשבתי שאני יהיה מהנדס, חשבתי יותר מדי, תמיד שנאתי מתימטיקה, פיזיקה, מחשבים ושאר חרא ריאלי, איך לעזאזל חשבתי שאני יהיה מהנדס?! ועדיין התחלתי את הדרך ללימודי הנדסה, אפילו סיימתי שנה, לא טובה כל כך, אבל סיימתי, והייתי אמור להמשיך בדרכי שלי לעבר היותי מהנדס, ובדרך עצרתי כי הבנתי שזה לא אני, ואני סתם יוצר לי שנים של סבל במקצוע שאני לא רוצה, במקום שאני לא רוצה וסתם מבזבז את החיים שלי. ואז פרשתי ומצאתי את עצמי עומד בפני פרשת דרכים - ללכת לצבא או לא ללכת, ואם ללכת אז להיות לוחם או סתם ג'ובניק שמבזבז את שלוש השנים האלו. מה אני יגיד, פרשת הדרכים לא נפתרה, בכל מקום אני מוצא יתרונות וחסרונות, בכל מקום אני מוצא יותר ויותר שאלות פתוחות, תשובות בלי מענה, סיכונים מיותרים ושאר דברים ושטויות לא קשורות. אבל מה, מה החיים שווים בלי סיכונים?!
בכל מקרה, התשובה תהיה בקרוב, יום הדין מתקרב, השישי למרץ זה יהיה היום שבו אני יקבל סוף סוף את התשובה ויקח את הסיכון שיבנה לי את המשך הדרך לבינתיים.
דבר אחרון לסיום, תמיד אמרתי שכל בני האדם שווים, לא משנה מה האמונה שלך, הדת, הגיל, הצבע או המעשים, כל אדם שווה לאדם אחר, כל אחד נשלט על ידי דחפים, יצרים, רגשות וחולשות שונות. לפני כמה ימים יצא לי לדבר עם ידידה קנדית שעברה לגור כרגע לארץ והיא שאלה אותי מה הדיעה שלי לגבי ערבים. כפציפיסט מיד אמרתי שהם כמונו בדיוק, יכולים להיות קיצוניים, יכולים להיות טובים, ויכולים פשוט להיות נמנעים מכל דיעה פוליטית. היא שאלה האם הייתי מסכים לכך שיהיה לי חבר ערבי, אמרתי שאין לי בעייה, כל עוד אין לו בעייה איתי ויש בינינו חיבור, וכשהיא שאלה אותי אם הייתי מסכים לחברה ערביה, התשובה שלי הייתה לא. בלי הרבה מחשבה האמת. פשוט לא. כשהיא שאלה למה, אמרתי לה שזה משהו שלא באמת יכול לחיות בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים כרגע בארץ, וזה פשוט משהו מושרש שחי בי, שאני לא הייתי יוצא עם ערביה. היא צחקה, ואמרה שכולנו חיים באשליות, במציאות בדויה. אמרתי לה שהיא לא חיה מספיק זמן בישראל, ולכן עדיין לא הבינה את זה..... עכשיו כשאני משחזר את השיחה, אני מבין שטעיתי, כלומר, הייתי בכיף יוצא עם ערביה, בכל מקום, חוץ מבישראל. וזה כי העיניים של כולנו עצומות ותקועות בקונפליקט שאנחנו חיים בו כבר למעלה מ-50 שנה. אנחנו לא מבינים שהצד השני חושב ומרגיש בדיוק כמונו, גם לו אין לאן ללכת, גם הוא רוצה ששפיכות הדמים המיותרת הזו תיגמר, ואנחנו, שני הצדדים נותנים אחד לשני סיבות להמשיך לשפוך עוד דם ועוד דם, על ידי כך שהקיצוניים שבינינו משמיעים יותר מדי את קולם ומבצעים הרבה מעשים שלא עוזרים לאף אחד. תבינו, זו הארץ שלנו ורק אנחנו יכולים לשמור עליה, עלינו והכי חשוב, על משפחותינו והאנשים הכי קרובים לנו והאהובים עלינו בכל העולם המוזר הזה. וזה אומר בעיקר למתן קיצוניות, לא לשפוך דם מיותר. מי ייתן ובעוד כמה שנים, נוכל לחיות כשווים, כאנשים לכל דבר, בלי הבדלי גזע, דת, מין או תרבות. זה החזון האמיתי להמשך חיינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
