טיסה 337.

לילה. למרות שעת הלילה המאוחרת שדה התעופה של טוקיו הומה אדם. מבעד לחלונות הענק של שדה התעופה נראים המטוסים הנוחתים והממריאים, אל מול ניצוצותיהן של שורות הפנסים המאירות את דרכם של המטוסים הנוחתים, והירח הנחבא בין העננים.
מיכאל יושב על ספסל מתכת קשה המכונה בריפוד דק אל מול שער הכניסה למטוס, קורא את העיון שהביא עימו בטיסה בתל אביב ומחכה לבוא הטיסה.
טיסות העסקים של מיכאל החלו זמן קצר לאחר הולדת בנו. למרות שאשתו נהגה לכעוס פעמים רבות על כך שעוזב את הבית לימים ארוכים, הבינה כי נסיעותיו של מיכאל הכרחיות לסיפוק צרכיה הכלכליים של המשפחה. מיכאל לא הוטרד במידה רבה מכעסה של אשתו. הוא ידע כי למרות שכועסת עליו תמיד תאהב אותו כפי שאהבה אותו ביום בגישתם כאשר היו עוד נער ונערה, צעירים ותמימים. הוא לא היה בטוח בכך, אבל מאוד רצה להאמין שזה המצב. במערכת הכריזה נשמעה ביפנית, ולאחריה באנגלית כושלת ההודעה כי כל הנוסעים בטיסה מספר 337 מטוקיו לניו יורק מתבקשים להתחיל בעלייה למטוס.

מיכאל קם מהספסל בעייפות, הציג את כרטיסו בפני הדיילת העומדת בכניסה למטוס, ופנה למקום מושבו. לאחר שהניח את מזוודת המסמכים שלו בתא המטען אשר מעל למקום מושבו, התיישב במושב על יד החלון, בחלקו האחורי של המטוס. לאחר דברים המהירים של הקברניט והטייס, המריא המטוס מעל לשמי טוקיו אל שמי הלילה. מיכאל תמיד נהנה מהטיסות. בעיקר מהארוכות שבהן. הוא תמיד מאוד התרגש והתכונן לקראתן, כאליו היו אירוע מרגש ונדיר. הפעם היה מצב רוחו של מיכאל שונה: ספק עייף, ספק מיואש. לאחר תנומה קצרה, הבחין מיכאל כי המטוס כמעט ריק מאדם לחלוטין. הדיילות הלכו להן הלוך ושוב לאורך המטוס, עוברות כרכבות מרציף לרציף, מורידות נוסעים, ומציעות לאנשי העסקים העייפים משהוא לשתות. הדיילת שניגשה אל מיכאל לא הייתה בולטת ביופייה. למרות שמכוערת היא לא הייתה, היה בה מן מראה רגיל כזה, שלא עורר צומת לב גדולה מדיי.

הדיילת המשועממת החליטה שלפתוח בשיחה. מיכאל, נראה טוב יחסית לגילו המבוגר, ודאג להסתיר את התקרחותו בתספורת צבאי קצרה שהתרגל אליה עוד מימיו כנער. הדיילת הציגה את עצמה, וניסתה להתעניין בנסיבות טיסתו של מיכאל לניו יורק. למרות היותו יליד הארץ, האנגלית של מיכאל הייתה צחה וכמעט שלא ניתן היה להבחין בדיבורו במבטא הישראלי הטיפוסי המאפיין את תושבי הארץ דוברי האנגלית. מיכאל החל להשיב לה בחוסר עניין על עסקים, על החברה הגדולה שבה הוא עובד, ועל כך שהבוס שלו מאלץ אותו לצאת לכל נסיעות העסקים האלה, למרות שיש לו ילד קטן בבית. הדיילת הקשיבה בעניין. כשהבין מיכאל שהדיילת לא תוותר בקלות על השיחה, כנראה מכיוון שזו היא האלטרנטיבה היחידה שהייתה לה באותו הרגע, מכיוון שמהכמות האפסית של האנשים שהיו במטוס, רובם ישנו, ואלה שלא, ממש לא היו מעוניינים במה שיש לה להציע להם לשתות, או בבושם מהודר מהדיוטי פרי.  

"איך הגעת להיות דיילת?", שאל מיכאל באנגלית צחה, כשהוא לא כל כך מבין למה בעצם שאל את השאלה, ולא כל כך מעוניין לשמוע את התשובה בעצמו.
"חברה שלי עבדה בחברת הטיסות, ושמעה שהם מחפשים דיילות, והמליצה לי להבחן. לא הייתה לי עבודה, אז החלטתי לנסות" ענתה הדיילת בהתלהבות בלתי מוסברת. "לא מפריע לאשתך שאתה יוצא לכל הטיסות הארוכות האלה?" שינתה הדיילת את נושא השיחה בפתאומיות. "כלומר, יש לך ילד בבית, ואתה צריך לעזור לאשתך לטפל בו. אתה לא יכול להסביר לבוס שלך את המצב?"  
"הבוס שלי מבין את המצב", אמר מיכאל. "בדיוק בגלל זה הוא פיטר אותי כשהבן שלי נולד".
הדיילת התבוננה במיכאל במבט מסוקרן, ולא הוציאה מילה. "כשעבדתי, ראיתי משמעות במה שאני עושה. הרווחתי כסף, בשביל שהילדים שלי ואשתי יוכלו לחיות חיים טובים".
"ומה הילדים שלך יעשו עם החיים שלהם?" שאלה אותו הדיילת בקול שקט.
"והילדים שלי ירוויחו כסף בשביל שהילדים שלהם יחיו טוב, וככה הלאה, וככה האלה".
"ומי בעצם חיי טוב בסופו של דבר?"
"אז זהו! בדיוק! אני לא יודע. אני באמת לא יודע". "בקיצור", ממשיך מיכאל בקול קצת יותר ערני, "מאז שפיטרו אותי, אני לא רואה משמעות במה שאני עושה. אני גם לא רואה משמעות במה שעשיתי לפני כן, כשעבדתי".
"אז מה אתה עושה עכשיו?" שואלת אותו הדיילת בקול תמים.
"עכשיו אני טס", עונה לה מיכאל, כשהוא כמעט מתמלא גאווה. "אני אומר לאשתי שיש לי נסיעת עסקים, וטס. תמיד אהבתי טיסות. חשבתי שאולי באחת הטיסות שלי, אני אבין סוף סוף בשביל מה אני חיי".
"אני חושבת שאני מבינה", ענתה לו הדיילת. "אבל אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות את החיים שלי ככה, בלי מטרה".
"ולך יש מטרה בחיים?"
"לא. אבל אני מעדיפה לא לחשוב על זה, ופשוט להמשיך לעשות את מה שאני עושה".
"וככה את חיה? בלי שום בטרה בחיים?"
"כן, זה דווקא מאוד פשוט. חיים כמו מכונה. כמו איזה רובוט!" עונה הדיילת תוך כדיי צחקוק. "פשוט חיים וחיים עד שמתים. בלי לחשוב על זה בכלל".
"כנראה שזאת גם דרך", ענה מיכאל.
"את כמו רובוט, ואני טס".

השמיים מעל ניו יורק היו מוארים בשמש צהריים עזה. טיסה 337 מטוקיו לא הגיעה לשדה התעופה בניו יורק. על ההתרסקות דיברו בכל ערוצי הטלוויזיה הגדולים בעולם. מנהלי חברת הטיסה אמרו שלא הייתה כל בעיה טכנית במטוס, ושהוא פעל מצוין ללא כל תקלה כבר למעלה משמונה שנים.
ביום למחרת בעיתונים דיווחו שלא היו ניצולים. הטיסה התרסקה בים, עוד לפני שהגיע לחופי ארצות הברית.

הבן של מיכאל גדל להיות איש עסקים מצליח, והוא מרוויח כסף כדי שלילדים שלו יהיו חיים טובים.
ההורים של הדיילת קיבלו פיצויים גדולים מחברת הטיסה.

השגרה ממשיכה, והסיכוי לשינוי נעלם,
יחד עם טיסה 337.