ספק מציאות, ספק חלום.

"לפעמים אני מרגישה כאילו אתה לא אמיתי",
לחשתי לו כששנינו שוכבים במיטה, מחובקים אחד על יד השני, מעלים זיכרונות מן העבר
הרחוק. השעה הייתה שעת צהריים. רוח קרירה נשבה במעלה הרחוב המתפתל, והביאה עימה את
ריחות הים והעיר הרדומה של שבת בצהריים. "ואולי אני באמת לא אמיתי? בטח כל זה בדמיון שלך".
 אני מצחקקת בשקט לעצמי, וממשיכה לשאת את מבטי אל נקודה לא מוגדרת בחלל. עיני עצומות.
"יום אחד כשתהייגדולה, אולי כבר לא תצטרכי אותי יותר. ואז אני אעלם, כאילו לא הייתי מעולם, ורק
צילם של הזיכרונות החמים יישארו בראשך, וירגיעו אותך בזמנים קשים".
 זרם של אדרנלין עולה לי לראש. אני לוקחת כמה שניות לעכל את הנאמר. נראה לי שהוא באמת
רציני. "אבל אני לא רוצה שתיעלם. אני רוצה שתישאר כאן לידי, כמה שרק תוכל.
ובכלל, אתה חושב שאני איי פעם אהיה גדולה? אני בספק". "אני לא חושב, אני בטוח".
אני מרגישה אותו מלטף לי את הבטן בעדינות. הגוף שלו חם,  ואני יכולה להרגיש את
נשימותיו הקצובות על הלחי שלי, בעוד הוא נושק לה בעדינות. משב רוח קל מטפס ונכנס דרך החלון הפתוח בחדר, ובגופי עוברת צמרמורת. אני לא רוצה להתבגר. "את תצטרכי להתבגר מתישהו",
 הוא אומר בקול עדין, כקורא את מחשבותיי. "מתישהו", אני נאנחת לעצמי.

השעות שבילינו יחדיו חלפו במהירות בלתי מוסברת. היינו מבלים ימים שלמים יחדיו, בלא צורך בעשייה מסוימת. רק עצם נוכחותו ליידי הסבה לי שלווה. המחשבה על כך שיעזוב אותי ביום מן הימים עדין טרדה את ראשי ומנעה ממני להירדם בלילות, כשלא היה לצידי. כשהוא היה מגיע הייתה משתנה האווירה בבית. הרעש והשאון של בית מרובה ילדים לא טרד אותי עוד, והייתי סגורה במעין בועה משלי, אתו.
 הוא היה עוטף אותי ומנתק אותי מהעולם. נוכחותו בבית התקבלה בשמחה.  אימי הייתה מנותקת מכדי לשים לב לנוכחותו באמת, ואחיותיי שמחו על הימצאותו של אדם חדש בבית.
 נראה כי כבר שנים שהוא מגיע לכאן, וכנראה שכולנו פשוט התרגלנו לנוכחות שלו.
כשהייתי מגיעה אליו הייתי מרגישה כאילו אני שוקעת בעולם אחר, חדש לי. העולם שלו.
 ברור שזה היה גורם לי להרגיש קצת לא בנוח לעיתים, העולם שלו היה זר לי, מרתק,
 אך מפחיד באותה המידה. כל זאת היה נשכח כשהיה לצידי באמת, ולא בתוך בועה משל עצמו,
 שאליה נטה להיכנס לפעמים, ברגעי משבר, או כאשר הטריד אותו דבר כזה או אחר.
הוא אמר לי פעם, שאני האדם היחיד שמצליח להוציא אותו מהבועה שלו באמת.

כשלוחצים לו על הבועה היא לא מתפוצצת, היא רק מגדלת עוד שכבות של אדישות וניכור,
 שידעתי לדבריו "לקלף בעדינות יוצאת מן הכלל".  גם בערבים הקרים והחשוכים ביותר שיודעת העיר הזאת הוא ידע לנחם אותי ולהרגיע אותי בעדינות. אבל רק את המחשבה על עזיבתו לעולם שממנו בא, המשיכה להטריד אותי יותר מכל. נהגתי לא להציג אותה בפניו, מכיוון שזה הרגיש לי אנוכי בהתחשב בסיטואציה, ובפעמים הבודדות שהייתי עושה זאת היה מרגיע אותי ומבקש ממני ליהנות מהרגע, ולא לחשוב על העתיד, מר ככל שיהיה, או לא יהיה, אירוני, בהתחשב בטבעו הפסימי והציני שבו היה מאופיין לעיתים קרובות על ידי מכריו.

וטוב לי איתו, בבועה הזו שהוא יצר סביבי. ולסיפור הזה אין סוף עדיין, מכיוון שטרם
הגיע סופו, אך כאשר יגיע, בבוא הזמן, כשאתבגר, הוא בטח היה רוצה שייראה כך:

"ויום אחד נהייתי כבר גדולה. וכשהתעוררתי בבוקר הוא כבר לא היה שם. ואני לא יודעת אם אני כבר לא צריכה אותו יותר. אך הוא נעלם,  כאילו לא היה מעולם, ורק צילם של הזיכרונות החמים נשארו בראשי, ומרגיעים אותי בזמנים קשים. והוא איננו לידי יותר, חזר לעולמו, ואינני יודעת אם איי פעם היה כאן לידי, ספק מציאות, ספק חלום. אך הבועה שיצר סביבי התנפצה, ואינני זקוקה לה יותר".

בס.