פשוט התעוררתי עם מצב רוח רע. מן default מוזר שכזה. אני לא יכול להגיד שיש לי סיבה להיות סובל יותר מתמיד היום,
אני לא יכול להגיד שיש לי סיבה שלא.

מזג האוויר היום מטעה. שמש ושמיים בהירים, מזג אוויר יפה כזה, אחרי ימים של סופה, אבל קר. עדיין קר.

יצאתי מהבית, ועשיתי את דרכי לתחנת האוטובוס, כמו בכל יום, קצת באיחור.

אני יושב באוטוסוב ומתעסק בלהשוות את עצמי לאנשים אחרים. זה עיסוק מעניין להשוות את עצמך לאנשים אחרים,
לבדוק אם אתה "בסדר", "עומד בסטנדרטים". לעיסוק הזה יש שתי תוצאות: אתה מתבאס,
כי תמיד תמצא באוטובוס מישהוא שיותר "טוב", או "נכון", או "נהנה" ממך, וזה אפילו לא משנה על איזה אוטובוס עלית,
ואפילו על איזה קוו. לא משנה עם הביקורת העצמית שלי בכל אופן.
התוצאה השניה של הפעילות הזאת זה ההבנה שאתה ביקורתי מדיי כלפיי עצמך, ואין לך שום סיבה לעשות את זה,
אבל אתה ממש לא יכול לשלוט בזה, אז שוב, אתה מתבאס. 

טוב עכשיו אני סתם מתלונן (המשפט הזאת קיבל קונוטציה רעה אצלי בזמן אחרון.
 אני שונא כשאנשים מביעים ביקורת על איך שאני מדבר. בעיקר כי אין לי שמץ של מושג איך להתמודד איתה).

אז הגעתי לבית הספר. את חייבת להיראות כל כך טוב? את פשוט מנקרת לי את העיניים. אני אוכל לעצמי את הבטחון העצמי.
אחרי שיעור אזרחות מייגע, הצלחתי לקנח ב60 נחמד,
שאני יודע שרוב הסיכויים שזה לא היה הציון שלי, כי אני מצליח לשלוט על עצמי ולא "להתפרץ" בשיעורים.

זאת תוספת נחמדה על ה71 בספרות מאתמול (כן, אני. 71. כן, בספרות).
על שניהם לא סיפרתי לסבא וסבתא, שני האנשים היחידים שבאמת, אבל באמת מעוניינים בלשמוע את כל מהשיש לי להגיד.
אני כל כך לא רוצה לאכזב אותם. שוב. ושוב. ושוב. 

ישבתי ודיברתי עם סבא וסבתא שלי על העתיד.
רק המשפט הזה נשמע לי כמו התחלה טובה של סיפור, אז החלטתי לזרום עם זה.

אני לא אוהב להגיע לסבא וסבתא שלי בנסיבות כאלה. שוב אי שקט בבית, שוב אני בורח לכאן,
הבית האמיתי.  
ילד של סבתא. יושב עם סבא וסבתא בסלון, אמצע חופש חנוכה, עם כוס תה, בנעליי בית.
meanwhile בחיפה אתם מתכוננים ליציאה של יום חמישי בערב. הרי חופש, נהנים.
סבא וסבתא שואלים. אני לא יודע לספר לבד. אם לא שואלים אותי אני פשוט שותק,
ולא אומר כלום. 
צבא, חברים, חברה ועתיד.
אני מנסה להסביר, להציג את המצב שלי. אני מספר להם את הכל, כמו שיש.
הם בהלם מהבעיות שלי. 
"לא היינו רוצים להיות בגיל שלך, בתקופה כמו זו". כן סבא וסבתא, גם אני לא. 

סבא וסבתא שלי התייאשו מהעולם.
אולי זה בגלל כל הדברים הקשים שהם עברו, בברית המועצות,
שבה הם היו תתי אדם, בגלל היותם "יהודים".
אולי זה בגלל כל הדברים הקשים שהם עברו בעלייה לארץ, שבה הם תתי אדם,
כי הם לא מספיק "יהודים".
סבא וסבתא שלי חושבים שכל אדם לעצמו, שכולם ינסו לדפוק אותך,
שכולם ינסו לקחת ממך, שאתה צריך להילחם, על כל דבר,
כי האנשים הם כבר לא אנשים, אלא מכונות הישרדות, שתלויות כל אחת בעצמה. 
ואני "אופטימיסט", לשם שינוי, עכשיו, כשהכי פחות צריך.
אני לא מכון להאמין להם, שבאמת העולם כל כך נורא.
סבא וסבתא שלי שואלים אותי אם אני כבר יודע במה אני רוצה להתעסק כשאני אגדל.
מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה? 
ולי אין מושג. אני כל כך מלא בבעיות של היום יום,
שאין לי אפילו זמן לחשוב על דברים נפלאים שכאלה, כמו עתיד, ופרנסה, ואוניברסטיה.
כל הדברים שאני אוהב, אין בהם כסף. לא בספרות, לא בהיסטוריה, ולא בצילום האומנותי.
בקצב הזה, בסופו של דבר, אני אגמור בעבודה שאני לא נהנה ממנה, 
ואתעסק בה כל החיים. סיוט.
סבא וסבתא שואלים למה אין לי חברה. פה, יש חתיכת "Issue", לך תסביר,
לפינסיונרים בני 70 ו.. , שכל עוד אתה לא שלם עם עצמך,(לפחות חלקית),
אתה לא יכול לקיים קשר עמוק עם אף אחת אחרת. אני אומר להם
שאין בנות יפות וחכמות יותר בעולם (LOL), והם עושים כן עם הראש בהבנה.
חבל לאכזב אותם, שלא ידאגו. כמה עוד נשאר להם?

סבא וסבתא? אמא ואבא. האמא והאבא שאף פעם לא היו לי.
אני חייב להם הכל, ולא יכול לתת להם שום דבר,
חוץ מהצלחות נדירות, 71 בספרות, 60 באזרחות,
וכמה תמונות טובות, פה ושם, אם הם מסכימים.

רגע, מה? שיעור תנ"ך? מתי התחיל שיעור תנ"ך?

בס.