מחר
סוףעולם.
לא מספיק שחום אימים
היום, גם בדיוק עכשיו אמרו בטלוויזיה שמחר סוף העולם. לא הבנתי בדיוק את הסיבה, אם
זה התחממות גלובלית, או איזה חור שחור, אבל מה זה באמת חשוב, העניין האמיתי פה
הוא, שמחר העולם חדל מלהתקיים.
אז ככה, מה עוד אני צריך
להספיק לפני הסוףעולם מחר? בואו נחשוב. עכשיו השעה 16:41 מה שמשאיר לי...
קצת יותר מ12 שעות עד שכל העולם ייחרב. אז מה אני צריך להספיק עד אז? סקס?
נדוש מדיי. למצוא אהבה חדשה תוך התרעה כזאת קצרה אני לא חושב שאני אצליח. זאת
אומרת, אם לא הצלחתי לעשות את זה בצורה מוצלחת והדדית בשבע-עשרה שנים שאני חיי,
למה שאני אצליח דווקא עכשיו תוך 12 שעות. מהמשפחה שלי לא כל כך בא לי אפילו
להיפרד, וחוץ מזה, בשביל זה יהיה לי מספיק זמן בשעות האחרונות של הקיום שלי. צריך
לחשוב על משהוא שרציתי לעשות כבר הרבה זמן.. אבל אף פעם לא מצאתי את הרגע המתאים.
רגע... אני יודע! איך לא חשבתי על זה קודם? מריה... אני חייב לדבר עם מריה. אבל
אין לי את המספר שלה אפילו! איך לאזאזל אני מוצא אותה עכשיו בכל הבלגאן הזה? אני
זורק על עצמי איזה חולצה אקראית מהארון, כי גם ככה אין כבר על מי לעשות רושם, כי
מחר בכלל סוף העולם אז לאף אחד כבר לא באמת איכפת, ויוצא מהבית אל הרחוב.
אנשים רצים, מתרוצצים ממקום למקום, כל אחד חייב להספיק משהוא אחר לפני הסוףעולם.
האיש הקריח הזה.. בטח רץ הביתה לראות את אשתו בפעם האחרונה בחייו. והילדה הזאת,
הרזה, שם בצד השני של הרחוב, היא בטח הולכת להגיד לאיזה בחור שהיא מאוהבת בו בסתר
עוד מכיתה א'. ואני חייב לדבר עם מריה. אני לא כל כך מכיר את מריה, אני רק יודע,
שאני פשוט חייב לדבר איתה לפני הסוףעולם.
אני ממשיך להתקדם לי ברחוב בכיוון לא ברור, כשמולי אני פתאום רואה את יהושע, או
כמו שהוא אוהב שיקראו לו "ג'וש", שחטף כזה שם מההורים המסורתיים שלו,
הולך כולו רגוע, כאילו כלום, עם חיוך מטומטם מרוח לו על הפנים. "ג'וש!
אחי!" אני צועק לו, הוא מסתובב אליי, כולו מרוצה, ושואל אותי "מה איתך
אחי? איזה קטע עם הסוףעולם הזה, אה?". נראה לי הוא מסטול, הדפוק הזה. מצא מה
לעשות לפני הסוףעולם. "אחי תגיד, יש מצב יש לך את המספר של מריה?" אני
שואל אותו בהיסוס. ג'וש עושה פרצוף מופתע, וכמו קופץ על המציאה מתחיל לתחקר אותי
מה יש לי ממריה, ומה אני צריך ממנה פתאום לפני הסוףעולם. "אחי, מחר סוףעולם,
ואתה מתחיל לגונן לי עכשיו על ידידות שלך?" "סליחה אחי, סתם
התעניינתי" הוא עונה לי כולו מבואס. "הנה תרשום, אתה רושם? אפס חמש
ארבע, שש...". אני מודה לו ומסתובב ללכת. "שיהיה לך סוףעולם שמח!"
הוא זורק לי. "גם לך?" שנון.
אני מוציא את הטלפון מהכיס ומתחיל להתקשר: אפס חמש ארבע, שש... זה מצלצל. נקווה
שיש עוד אנשים שעונם לטלפונים שלהם לפני הסוףעולם. אני פשוט חייב לדבר עם מריה.
"שלום, הגעתם ללקוח ברשת אורנג', הלקוח אנו יכול לקבל את שיחתכם כרגע, אנא
נסו שנית, או במועד מאוחר יותר". מועד מאוחר יותר? מחר סוףעולם! ס'עמק. אני
ממשיך להתקשר שוב ושוב. בזמן שאני ממשיך לנסות, אני עושה את דרכי לאיזה גן ציבורי,
ומתיישב על איזה ספסל מפורק ליד הנדנדות.
"שלום, הגעתם ללקוח
ברשת אורנג', הלקוח אנו יכול לקבל את שיחתכם כרגע, אנא נסו שנית, או במועד מאוחר
יותר". השעה כבר אחד עשרה בלילה. ואני על הספסל הזה, ממשיך להתקשר ולהתקשר.
אני חייב לדבר עם מריה. לפחות כבר לא חם כמו שהיה היום בבוקר. לפחות הסוףעולם יגיע
במזג אוויר נוח. מישהו מרים את הטלפון בצד השני. "הלו?" אני ישר מזהה את
הקול העדין של מריה בצד השני של הטלפון. "מריה! מאשה! זה משה! משה
מחיפה!" הלב שלי כבר פועם במהירות מטורפת. "תקשיבי, רציתי להגיד לך,
עכשיו לפני סוףעולם, שאת הבן אדם הכי יפה שראיתי איי פעם בחיים שלי".
מהצד השני שאני שומע רק את נשימותיה הקצובות של מריה.
שתיקה של כמה שניות, ולפתע מהצד השני של הטלפון חוזר ומופיע קולה של מריה.
"סליחה, זאת
טעות".
השיחה מתנתקת.
אני ממשיך לשבת על הספסל המפורק בגן הציבורי הנטוש, וחושב לעצמי:
"לא נורא, גם ככה יש לה חרא אישיות. ומה זה חשוב בכלל? גם ככה מחר
סוףעולם".
בס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
