המסע הלילי

אמא של דני ישבה לבדה על המיטה בחדר השינה.
דני לא הבין בכלל למה אבא צריך ללכת. הוא רק שבע אותם מתווכחים, ככה בקול רם, כמו שהם עושים לפעמים כשלאבא כואב בגב, ואז הוא שמע את הדלת נטרקת. ואמא של דני רק ישבה לה שם על המיטה בחדר השינה. לדני הייתה שמיעה טובה. אמא אומרת שזה בגלל הגנים שדני קיבל. דני לא כל כך ידע מה זה גנים, הוא רק ידע שזה כנראה טוב, ושזה הופך אותו למיוחד. דני שכב במיטה וניסה להבין מה אמא עושה. לפני שאבא הלך הוא שמע את אמא צועקת, ואת אבא צועק, ואולי גם כמה דברים נופלים, ואז הטריקה של הדלת, ואז כלום. שקט. ודני שוכב בחושך, ומביט בתקרה, ובקירות שמוארים באור הירח, ומנסה להבין מה אמא עושה לבדה על המיטה בחדר השינה.

הוא שמע שאמא ואבא כעסו אחד על השני, והוא פחד שאולי אמא כל כך עצובה, שקרה לה משהוא רע, כמו בסרט שראה היום כשחימם לעצמו ארחת צהריים. אז הוא החליט שהוא בודק אם קרה לאמא משהוא רע. כי הרי הוא אוהב את אמא, ואז מה שהוא ילד, גם לו מותר לדאוג, והוא רוצה לדעת אם אמא כועסת או עצובה, אום טוב לא או רע לה, ולמה בכלל אבא הלך? דני ממש מתרגש כשהוא פותח את הדלת בשקט בשקט.. כמו בסרט ההוא, מארוחת הצהריים. הוא מתקדם לעבר חדר השינה ,יחף, בצעדים קטנים, ורואה אור עמום בוקע מפתח הדלת. הוא מציץ פנימה, ורואה את אמא יושבת על המיטה, בראש שמוט, ממש כאילו היא קוראת משהוא שעל הרצפה מתחתיה. אמא בוכה. לא בוכה חזק, כמו בסרטים כשהגיבור מת. בוכה חלש, ככה שלא ישמעו, שלא ישימו לב. הוא מתיישב ליד אמא בהיסוס. הוא מפחד שתחזיר אותו לישון, כי הרי השעה מאוחרת ומחר כבר יש בית ספר. אבל אמא מפנה מבט לדני, מבט מושפל כזה, שלא יראו לה את העיניים, ונותנת לדני חיבוק. ולא חיבוק שאמא נותנת לילד שעצוב. אלא חיבוק של ילד שכואב לו ובא לבקש מאמא נחמה. ואמא אומרת בקול עייף וחלש, קצת חנוק מבכי: "בוא, אנחנו עוזבים". והיא קמה, בצורה החלטית כזאתי, כאילו התמלאה פתאום אנרגיות חדשות, ומבקשת מדני להתחיל לארוז.

אני לא יודע מה דני הבין כשאמא אמרה לו שהם עוזבים את הבית, אבל לארוז את כל החיים שלו, חיים של ילד בן שמונה, שאבא אומר שזה כבר גיל מאוד רציני, ושהוא כבר ילד גדול, היה לו מאוד קשה. דני נכנס לחדר, בהתרגשות כזאת של לפני מסע ארוך, והתחיל לבחור מה הא ייקח איתו אל המסע אל הלא נודע. הדבר הראשון שאותו הוא החליט שהוא לוקח היה את הדובי שלו. לא היה לדובי שם, והוא רק ידע שהדובי הזה היה של אמא ברוסיה, כשהיא הייתה עוד ילדה קטנה. דני חשב עוד כמה רגעים, טיפס על ארון הספרים והוציא מאחת המגירות העליונות את ספר התורה שלו. ליתר דיוק, זה היה ספר "בראשית", בגרסא מיוחדת לילדים שאיתה למדו בבית הספר. דני לא ידע למה הספר הזה חשוב, ומי זה הבחור הזה "אלוהים" שכולם כל כך מתרגשים ממנו, אבל דני ידע שאם הוא מתכוון לצאת למסע רציני באמת, הוא צריך לקחת איתו ספר כזה. בנסיעה במכונית דני נרדם. הוא לא ידע כמה זמן עבר עד שהם הגיעו לבית של סבא וסבתא. דני אהב אותם מאוד. אבא לא היה שם. דני לא ידע למה, והוא גם משום מה לא זה לא הטריד אותו כל כך באותו הרגע. דני החליט שאת המסע הזה הוא ואמא יצטרכו לעשות בעצמם, והוא היה בטוח שהם מסוגלים לכך.

בבוקר הם כבר חזרו הביתה, ודני התעורר. הבית היה ריק, והשעה הייתה שמונה וחצי בבוקר, יום שני. דני הכין לעצמו ארוחת בוקר, ועלה על האוטובוס הראשון שהצליח לתפוס בשביל להגיע לבין הספר. המורה כעסה על דני שהוא לא הגיע בזמן לבית הספר. דני רק אמר למורה שהוא מאוד מצטער, והבטיח למורה שזה לא יקרה שוב. כשאמא חזרה הביתה מהעבודה דני כבר הלך לישון. כשאבא חזר מהעבודה דני כבר נרדם מזמן. אבא נכנס לחדר של דני, נתן לו נשיקה על הראש, ולחש בשקט אל החושך "אני אוהב אותך דני". ודני שכב בחושך, והביט בתקרה, ובקירות שמוארים באור הירח, ושתק.

בס.