החתול הפילוסוף והכלב המאושר.

והרי נולדתי כמותם. כמו שאר בעלי החיים, או לפחות כמו בעלי החיים שאני צריך לבלות את זמני בקרבם,
ולהשוות עצמי אליהם, אולי שלא לטובה. גם אותי הניקה אמי, אולי יותר, אולי פחות, אך בגדול,
נולדנו שנינו יצורים חסרי זהות כלשהי בעולם, ובנו אין שום תובנה פרט לדמם של אבותינו שזורם בנו.
ואני אפילו אינני יודע מי הוא אבי, וכנראה שגם הוא איננו בטוח. אך ככל שעבר הזמן, גדלנו שינינו,
והמרחק שנוצר בינינו החל לגדול למימדים שקשה היה לדמיין. הרי כששנינו היינו גורים,
שהיו זקוקים נואשות לתמיכת אימם המניקה, כמעט ואי אפשר היה להבדיל בינינו. וכעת,
התרחקנו אנו באישיותנו לקטבים שונים לגמרי שאי אפשר היה אף לדמיין אותם בעט ילדותינו.
וההבדל הוא איננו בכך שאני מילל, והוא נובח, ולא במראה החיצוני,
שחוץ מהבדלים קטנים ובלתי משמעותיים במבנה גופנו ופנינו, הרי שאנו כמעט אותו הדבר.
אך הכלב, יצור משונה הוא. שהרי שאיפתו היא רגעית, הוא אחוז תזזית של טירוף בכל ימות חייו,
רודף אחר ריגושים, מחפש עוד מקור שובע, אף כי אינו יהיה שבע אף פעם,
ועוד ציפור חסרת אונים לבצע אחריה מרדף, ללא תכלית כלשהיא, שכן אינו מעוניין בבשרה,
אלא עושה זאת כנראה מאינסטינקטים קדומים שזורמים בדמו עוד מתקופות קדומות.
ואני, יושב לי אל מחוץ לכל הסיפור הזה, והוגה לי בהגיגי החיים, מטפח את עצמי,
וחי את חיי בתהייה ולעיתים אף בחוסר מעש גמור. לעיתים נדמה כי מתקיים הכלב ללא כל מטרה ותכלית,
פרט לסיפוק הנאתו הרגעית בצורה כזו או אחרת. והכלב מאושר מכך!
הרי אין מאושר מן החיה שמביאה לסיפוק כל צרכיה, גם אם הם מן הפשוטים ביותר.
וגם אני כחתול אינני יכול להתכחש ליסודות קיומי בעולם זה, פשוטים ככל שיהיו, כגוון אוכל,
ניקיון, דאגה ואף יחסי מין. אך אינני רואה בדברים אלו את עצם הקיום,
והם אינם מהווים את מטרתי בעולם זה. אך הכלב כלל איננו מבין זאת.
הרי הוא שחיי את חייו בספונטניות חסרת הפשר האופיינית לו,
איננו מבין מה פשר התנהגותו הבלתי רגילה של בעל החיים שעומד אל מולו.
וכאשר אינו מבין הכלב את סיבת התנהגותי, הוא איננו ינסה להתעמק ולהבין אותה,
כי הרי זה הוא תפקידם של החתולים. לעומת זאת הוא ירדוף, יגנה,
ויעשה הכל בכדי להיפטר מההתנהגות הלא מוסברת של החתול.
ואנו החתולים סובלים מכך סבל רב, ויכולת ההגנה העצמי שלנו ירודה מזו של הכלב,
ולעיתים רחוקות בלבד אנו מנצחים במאבק. קיימת גם בעיה נוספת,
שכן פילוג עז קיים לא רק בקרבנו ממש, של הגבול בין הצרכים הגשמיים
והיום יומיים שאנו צריכים להיאבק עם עצמנו, אלא גם צריכים אנו להיאבק בבני עמנו ממש.
חתולי הרחוב, ניחנו בכלל מגוון התכונות של החתולים, אך הם אינם משתמשים בהן, מזניחים אותם,
וכתוצאה מחיי הרחוב הקשים ואכזריים נוטים לאט לאט לאמץ לעצמם את דרכם של הכלבים.
ואין דבר עצוב מלראות חתול שנוהג ככלב, מכיוון שהרי הוא יצור בעל תבונה רבה כל כך,
ויכולות מופלאות שכאלה, שיורד אל רמתה הנמוכה ביותר של להקת הכלבים. והנה אני, יושב לי,
ומביט החוצה על הנוף העירוני הנשקף מאדן חלון ביתם של אדוניי בני האדם, ובחוץ הכל הומה אדם,
וחתולי הרחוב מחפשים להם חולדות בביבי העיר, ובערים אפורות כמותה, בכל המרחב הקיומי המוכר לנו,
הכלבים נובחים מחלונות ביתם של אדוניהם בשעות הליל על מפלצות המתכת הרצחניות
המתרוצצות ברחובות הלוך ושוב ללא נחת, ואנו החתולים יושבים לנו כל חתול בבית אדונו שלו,
ותוהים על הגיגי החיים, כל אחד בדרכו שלו.

אך שאלה אחת נותרת תמיד ללא כל מענה:

הרי, בסופו של דבר, מי באמת מגשים את מטרת חייו בעולם זה? החתול הפילוסוף, או הכלב המאושר?

בס.

נכתב בהשראת סיפורו של איפוליט טן - חייו והשקפותיו הפילוסופיות של חתול.
קשה להאמין שסיימתי לקרוא את הספר הזה ולכתוב את הסיפור בתור לפיסוכטכני בלשכת הגיוס היום.
זה ניצול זמן אמיתי.