השמש.

אין הרבה על מה לעדכן... שומדבר מיוחד.

חופש סוכות חביב. לא קרה שומדבר מעניין במיוחד.

היינו בבר מצווה בצפון, וזה בערך הדבר הכי יוצא-דופן שעשיתי. כל שאר הערבים (ובעצם, גם הערב של הבר מצווה) הסתיימו בחורשה, הפלא ופלא!

היום היה משחק כדורעף של הבנות, נסעתי עם ליהי והחלטתי שאני רוצה לעבור ללמוד בבצפר האמריקאי!

מחר סמינר יומיים בנחל אלכסנדר, וביום שלישי בערב פעולה מסתורית P:

ביום שבת טקס פתי"ש, וגם איזה תכנית מיוחדת כזאת על מקפליי בטלוויזיה :).

ויום ראשון עוד לא ברור... מה אתם אומרים, תהיה שביתה? חהחה.

מקפליי פשוט מדהימים אותי כל פעם מחדש. זה כבר לא סתם הערצה. (אני מגזימה, כן?)

התחילו לעלות לי היום כל מיני דמיונות  מטורפים כאלה, דברים שלעולם לא יקרו. שאולי בעולם מקביל הם היו יכולים לקרות, ואולי אפילו הייתי שמחה שהם יקרו, ולפעמים אפילו עצובה. וסתם חשבתי לעצמי מה תהיה התגובה שלי אם דבר כזה יקרה, וצחקתי עם עצמי כי אני יודעת הרי שזה לא אפשרי. ואז פתאום שמתי לב שאני טועה, שזה כן אפשרי, ותוך שתי שניות העולם יכול להשתנות מקצה לקצה, ועל כמה שזה כמעט קרה, וכמה שזאת תמיד אפשרות שעומדת על הפרק. על כל השיחות האלה עם אמא שנה שעברה, כשזה כמעט קרה, על כמה שאני לא רוצה, ועל המחשבות שבאו אחרי אותה שיחה על זה שבעצם - מה אכפת לי שזה יקרה? זה לא שאני אסבול. או שאולי בעצם כן? ובעצם הכל תלוי בנסיבות - למה זה קורה, איפה זה קורה, המצב הכללי...

לפעמים הייתי רוצה שזה יקרה. זה כמו מן התנתקות מהמציאות. ולפעמים זה טוב... אבל השאלה היא כמה זמן בנאדם מסוגל להחזיק מעמד ככה? כמה אני הייתי מסוגלת להחזיק מעמד ככה?

והיום פתאום הכל תקף אותי שוב, ואפילו חזק יותר. כל הזכרונות עלו בי פתאום, כל הגעגועים וכל הרצון לחזור לתקופה אחרת, ופתאום שמתי לב כמה שהייתי שמחה לשינוי הזה, כמה הייתי שמחה שזה יקרה, והאמת שזה קצת עצוב. לא עצוב אם זה יקרה... עצוב שלא אכפת לי שזה יקרה. ואני מרגישה חרא להגיד דבר כזה, אבל זה רק מוכיח שאין לי במה להאחז פה. או אולי בעצם שיש במה, אבל אין סיבה. וזה עצוב שאין סיבה. הרי סיבות הן הדבר היחיד שגורם לנו להמשיך הלאה, לרצות משהו.

ואז נזכרתי ביום שזה קרה, שבפעם הראשונה בחיים שלי הייתה לי הסיבה הכי גדולה בעולם לא לעזוב את הכל. כמה שהייתי עצובה, כמה שבכיתי, וכמה שזה לא הזיז לאף אחד. ונשאלת השאלה - אם היום זה היה קורה, זה היה מזיז למישהו? ויש לי את התמונה הזאת חרוטה לי בראש. תמונה שלי ואח שלי עומדים על קופסה גדולה של עוד משהו שעוד רגע יילקח למקום אחר, בוכים, אבל מחייכים למצלמות. כל הדמעות שבכיתי באותו יום היו יכולות למלא את הכנרת (האירוניה).

הלוואי שהייתה לי ההזדמנות להיות באותו מצב שוב, אבל הפעם בתור אישה בוגרת. אילו לא אישה - אפילו בגיל שלי. בתור מישהי שיש לה קצת יותר הבנה מילדה בכיתה א', אבל גם הסתכלות קצת שונה על העולם משל בנאדם מבוגר. הייתי פועלת אותו דבר? הייתי בוכה ככה? או שהייתי שמחה מזה, מההחלטה ההיא, ששינתה לי את החיים תוך שנייה?

בכלל, איך מגיעים למצב של התלבטות כזו בכלל? ואילו שאלה יותר קשה - איך אתה מחליט? כי עכשיו אני מסתכלת על כל אלה שהיו איתנו ולקחו את ההחלטה ההפוכה, כמה שטוב להם והם שמחים ומאושרים. בעצם ניסחתי לא נכון, הם לא לקחו החלטה הפוכה, הם לקחו אותה החלטה - רק טיפה יותר מאוחר.

לפעמים הייתי רוצה לחזור אחורה ולשנות את זה.

ולפעמים הייתי רוצה שהראש שלי יפסיק לעבוד שעות נוספות.

אני חושבת על דברים שהם מחוץ לשליטתי, מחוץ למה שאני מסוגלת להבין בכלל, דברים שההחלטה עליהם היא כל-כך קשה וזאת הסיבה הפשוטה ביותר לא לתת לי להחליט עליהם.

אבל בכל זאת... הלוואי שהיינו נשארים.

Wishing you were someone else is wasting the person you are, אבל לא ממש אכפת לי. הלוואי שהייתי מישהי אחרת.

הלוואי שהייתי חכמה יותר,

הלוואי שהייתי רזה יותר,

הלוואי שהיה לי אף נורמלי,

הלוואי שהייתי יותר חברותית,

הלוואי שלא היו לי נמשים,

הלוואי שהייתי גבוהה יותר,

הלוואי שהיה לי שיער חלק ולא נפוח,

הלוואי שהייתי מוכשרת,

הלוואי שלא הייתה לי דלקת בגיד,

הלוואי שהיו לי שיניים ישרות ולבנות,

הלוואי שהייתי מושלמת. זהו, מושלמת. אם יש דבר כזה.

סתם הרגשה כללית מגעילה כזאת... אולי הסמינר ישפר?