השמש.

הכל חוזר על עצמו...

There's gotta be better than this

לפחות יש עדיין כמה אנשים שלהם כן אכפת... כמה חבל שאף אחד מהם לא פה. הם גרים בכל מיני אזורים שונים של הארץ... ופעם בכמה זמן יוצא לי לראות אותם.

אתמול היה מפגש של המשלחת בעזריאלי. היה לי כ"כ כיף לראות את כולם... לחזור עוד טיפה למה שהיה שם. אני כ"כ מתגעגעת לג'מבורי... אני לא רוצה לחזור לשגרה. אני רוצה לחזור לשם, גם אם כבר כולם הלכו. להשאר שם.

לא חשבתי שהשבועיים האלה ישנו אותי כ"כ... ישנו אתכם כ"כ... אני כבר לא מכירה שומדבר ואף אחד. אני מכירה רק אותי, את מי שהיה במשלחת, ואת הג'מבורי. אני כבר לא אותו בנאדם שהייתי לפני.

עם כמה שזה נשמע מטומטם להגיד שבשבועיים השתנתי מקצה לקצה... זה עדיין נכון. או שאני השתניתי, או שאתם. מישהו השתנה.

אני לא רוצה לחזור לבצפר, אני לא רוצה לחזור לשבט, אני לא רוצה לחזור להרכב, אני לא רוצה לחזור לחיים האמיתיים. אני רוצה להשאר תקועה בזמן, סוג של פיטר פן. אפילו לחזר אחורה טיפה... לא הרבה... רק שלושה שבועות-חודש... משהו כזה. ופשוט להתקע שם.

היה לי כ"כ הרבה (יותר) כיף בג'מבורי (מאשר פה בארץ). כ"כ הרבה יותר פשוט... שם יכלתי להיות מי שאני רוצה... פה אני כבר תקועה עם איך שכולם מכירים אותי... אין כזה דבר להשתנות. אבל שם? שם הייתי מי שאני באמת... ואני מתגעגעת להרגשה הנהדרת הזאת של לתת לעצמי פשוט לפרוץ החוצה. האנשים מהג'מבורי הכירו אותי, את האני האמיתית. הכירו את הדברים שמצחיקים אותי, הדברים שמעציבים אותי, הדברים שמעצבנים אותי, הדברים שמרגיעים אותי, הדברים שאני אוהבת, הדברים שאני שונאת... ואתם מכירים את מי שאתם רוצים להכיר.

לפעמים אני רוצה לחיות במקום אחר, מקום חדש. לפתוח דף חדש, בלי להיות חייבת כלום לאף אחד. רק אני עם עצמי כמו שאני...

אני רוצה הביתה לג'מבורי.