השמש.

ועכשיו נשאר רק להגיד היום בערב תודה לאל שעברנו את זה בשלום. השבוע המטורף ביותר בחיי עד כה נגמר, והדבר היחיד שנגרם לי הוא עייפות מטורפת (מכל הבחינות) וכאבי אוזניים מכל הצרחות שחטפתי (כן, יש לאנשים מן נטייה לצרוח עליך כשהם לא מבינים שאתה לא זה שאשם בטעות שהרגע קרתה).

היום בלילה אני אוכל להגיד שסיימתי עם זה ולהרגיש סופסוף קצת פנויה לעשות את כל מה שיושב לי על הראש כרגע, כמו למשל, עבודה לפולין, שיעורים במתמטיקה, ללמוד למבחנים בהיסטוריה ובמתמטיקה, לסדר את החדר, לכתוב פעולה, להשלים את כל החומר שפספסתי בשבוע האחרון, וכמובן - להתחיל לעבוד על הבגרות שלי בתאטרון, במקום של אחרים.

כל השבוע הזה לא הייתה לי שנייה פנויה לחשוב על כל מה שקורה - הייתי כל השבוע על קו בית ספר-מתנ"ס ומדי פעם גם קצת בית, לא היה לי זמן לאכול ארוחות מסודרות, ואת הזמן היחיד שהיה לי בין לחיצת PLAY אחת לשנייה, השקעתי בררוף קליל שבקלים על ספרי הלימוד (אני מקווה מאוד שהרפרוף הזה עזר במשהו... נדע רק היום ראשון כנראה, אה?). לא יצא לי בכלל לחשוב על העובדה שכולן שם ורק אני נשארתי פה, ולא נשארלי לחשוב על הגיוס שלאנשיםמאוד ספציפיים במועד קרוב מדי, ולא יצא לי לחשוב על ראיון סופר-חשוב שיש לי השבוע ולהתכונן אליו, ולא יצא לי להיות בכלל בחזרה של ההרכב, ולא יצא לי כמעט לנגן על הגיטרה שלא לדבר על לשמוע מוזיקה שלא כוללת אישהו סממן תיאטרלי, ולא יצא לי לישון כמו שצריך או לחשוב בכלל על כמה שאני רוצה חופש. היום שלי התנהל כל השבוע מדיסק אחד לדיסק הבא, דרך משפטים שכבר יכולתי לזכור בע"פ ואני מדקלמת מתוך שינה.

יש לי כ"כ הרבה דברים שרציתי לכתוב פה בימים האחרונים ולשפוך את הלב עליהם, אבל אני פשוט לא מסוגלת. כבר התרגלתי, כ"כ מהר, שאין בכלל מישהו שיקשיב לכל זה... לא שניסיתי ממש. ברור לי שאם הייתי מחפשת מישהושיקשיב, הייתי מוצאת בסופו של דבר. יש כ"כ הרבה דברים שאני רוצה להגיד, להפסיק לחשוב עליהם לבד ושיהיה מישהו שאני יכולה לדבר איתו עליהם,אבל אין כאן אף אחד שבאמת אכפת לו. כל אחד עסוק בלשחק עם החרא שלו ולחשוב רק על עצמו ולהתחשב רק בעניינים ובקונצים שלו, שאף אחד כבר לא שם לב בכלל לכל מה שהולך כאן. אני עומדת דום לכל מה שאתם מבקשים ובאמת שאני משתדלת, אבל לפעמים גם לי בא קצת תשומי, עם כמה שזה נשמע רע. למה הכל צריך  להסתובב סביבכם כל הזמן? גם אני רוצה שאנשים יסתובבו סביבי כל היום ויגידו "את צריכה משהו? את רוצה לדבר על זה?".

אבל הרי ידעתי שזה מה שיקרה, ושככה אני ארגיש. ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא מה שאני מרגישה כל היום כשאני עסוקה ככה בכל ההכנות והדברים שצריך להסיק ב-24 שעות תמימות. אבל בסוף היום, כשאני חוזרת הביתה, מתקלחת מהר ונכנסת למיטה בלי להספיק בכלל לבדוק אם קיבלתי אימייל או אם הפרטים באתר של הצבא התעדכנו, פתאום כל הבדידות הזאת מציפה אותי וגורמת לי להבין שבסופו של דבר, ככה זה תמיד, ולא משנה מה תגידו.

אני שונאת שאנשים תלויים בי, כי תמיד אני מרגישה שאסור לי לאכזב אותם. אני רוצה פעם אחת, רק פעם אחת בכל החיים שלי, לדעת איך זה מרגיש לאכזב מישהו. ולא 60 בפיזיקה בתעודת מחצית לא נקרא לאכזב מישהו, אף אחד חוץ מאת עצמי.

אני שונאת שלא שואלים אותי אם זה גם מה שאני רוצה או שאני עושה את זה רק כי זה מה שאמרו לי. ואני שונאת שלא מתחשבים בדעות שלי.

אני שונאת שאנשים לוקחים אותי כמובן מאליו, כי הרי אני תמיד אהיה פה ורק אשב ואחכה לפקודה הבאה שאתם רוצים לתת לי, לא?

אני שונאת שמרחמים עליי. אני לא צריכה את הרחמים שלכם, הם לא יעזרו לי בכלום.

אני שונאת שצועקים עליי.

אני שונאת שמרכלים עליי.

אני שונאת שלא קוראים לי בשם שלי (וכן, לשנות את הדגש בשם נקרא לא לקרוא לי בשם שלי). ואני שונאת שאחרי שאני מתקנת אנשים על השם שלי הם צוחקים עליי ואז קוראים לי בשם לא נכון בכוונה. תפסיקו עם זה.

אני שונאת שלא מתייחסים אליי. אני לא אשב שם כל החיים ואחכה לרגע שבו יהיה לכם אכפת. כדאי מאוד שתביאו את הרגע הזה עכשיו.

אני שונאת אינטרסנטים, שיודעים לבקש ולבקש ולצעוק כשמה שאני עושה הואלא בדיוק כמו מה שהם רוצים, ואחרי שמסיימים והם לא צריכים אותי יותר, לא יזכרו אותי בכלל ולא יגידו אפילו שלום מסכן ברחוב.

אני שונאת כ"כ הרבה דברים, שכנראה לאנשים ממש קשה לעמוד בדרישות שלי אז הם כבר מוותרים מראש.

אני לא מבינה מה כבר ביקשתי? שתגידו "בבקשה"? "תודה"? "סליחה"? שתשימו לב איך אתם מדברים אליי? שתנסו לעמוד במקום שלי לפני שאתם שופטים אותי? זה לא כ"כ הרבה, במיוחד לא אחרי מה שעשיתי בשבילכם.

הפוסט הזה מעורבב מכל כך הרבה דברים שהיו לי על הלב ורציתי להוריד, שהכל פה מבולגן ולא קשור, שום דבר לא מתחבר כמו שצריך ומסתדר לי בראש ובעיניים. אבל יודעים מה? על הזין שלי. מהרגע שכבר לא היה אכפת לכם וזלזלתם, גם לי לא היה אכפת וזלזלתי. ברגע שתראו לי את הכבוד שמגיע לי, אני אחזיר לכם את הכבוד, אני מבטיחה.

נתראה אחרי הלחץ :)