השמש.

האמת אני בכלל לא זוכרת בהקשר למה זה היה. אני רק זוכרת שפתאום התחלתי לחשוב על זה... שבעצם, יש אנשים בעולם שהם מסכנים. יש אנשים שתקועים בכיתה ו'.. ואני לא אפרט שמות. אבל זה מישהו שקשור אליי מאוד, או יותר נכון - בכיתה ו' היה קשור אליי.

זה עצוב כמה שדברים יכולים לא להשתנות לעולם. וזה עצוב כמה שלפעמים האנשים שאתה חושב שהם הכי קרובים אליך - הם בעצם הכי רחוקים.

בכיתה ו' הייתי שונה לגמרי. הייתי מישהיאחרת לא היה שומדבר דומה לי שאני היום.

הייתי ילדה ממש יצירתית. אהבתי אמנות כמו שלא אהבתי שומדבר אחר. כל היום רק התעסקתי בזה, הייתי מכינה הרבה דברים (אמנם ילדותיים, אבל גם זה משהו, לא?) מקשטת את החדר איתם...

מתי בפעם האחרונה הכנתי ציור מסכן ואמיתי?

הייתי ילדה ביישנית מאוד. לא דיברתי בציבור, פחדתי מאנשים. לא הייתי עושה שומדבר שהיה יכול איכשהו כמשהו לא-נורמלי (לפחות לא בציבור. יש כמה יוצאים מן הכלל חח).

ועכשיו? שיקפוץ העולם מצידי.

אהבתי כל-כך הרבה דברים בכיתה ו', שעכשיו פתאוםאין לי זמן אליהם בכלל. או שאני בוחרת שלא יהיה לי זמן אליהם... הייתי עושה המון קרושה, הייתי קוראת המון, הייתי רוקדת...

ופתאום הפסקתי. ואני כל-כך מגעגעת לזה, לריקוד... הלוואי שעוד היה לי הכשרון ההוא.

בלי להתלהב יותר מדי, אני רקדתי מעולה. אני רקדתי ממש יפה... וכל-כך אהבתי את זה, כל היום הייתי עומדת בסלון וחוזרת על הצעדים לשיעור ריקוד שיש בעוד שבוע...

ואז פשוט הפסקתי. בלי סיבה. פשוט לא נרשמתי יותר...

לעומת זאת, יש דברים שלא השתנו בכלל.

הדוגמא הכי טובה שלי לזה, היא הטומבוי שבתוכי. היא מעולם לא נעלמה. תמיד הייתי מתלבשת בחולצות גדולו כאלה של בנים, אוהבת להראות ג'יפה וזרוקה... הנאות החיים הקטנות.

אני עדיין בצופים, למרות שלכו תדעו כמה זמן זה יחזיק מעמד...

שינוי הוא עניין של תקופה, משהו שקורה על משך זמן ממושך. זה לא קורה בן-רגע.

אבל אני חושבת שיש יוצאי דופן לעניין הזה... אני השתניתי בפתאומיות. זה הכל הגיע בבום אחד גדול.וזהגם הכל היה אשמת בום אחד גדול.

הקיצוניות היא דבר מזעזע. איך שאהבתי את הדבר הזה פעם, ואיך שפתאום בלי אזהרה מראש, שנאתי אותו כמו שלא שנאתי שומדבר ואף אחד כל חיי. ואיך שהשנאה הזאת שינתה אותי.

השנאה נעלמה מזמן. היא לא נעלמה, היא פשוט... השתתקה. היא לא שם.

היא שם, פשוט לא תמיד.

היא לא שם כשאני נהנית, והיא לא שם כשאני עם החברים שלי, והיא לא שם כשאני לבד, היא לא שם כשאני מנגנת או כשאני ישנה, או אפילו כשאני רואה טלוויזיה ונמצאת על המחשב.

אבל לפעמים היא  מופיעה בפתאמיות. כשאני רואה תמונה, או קוראת את השם. כשאני נזכרת ברגע ההוא שצחקתי כמו מטורפת ונהניתי מכל שנייה, או כשאני נזכרת בפופקורן ההוא שזרקו עליי. כשאני נזכרת בריקוד שרקדנו ביחד, במשחק ששיחקנו ביחד, במקום שישבנו ביחד...

בכל הדברים האלו, הכיפיים, בחיים אני לא אחזור לעשות. יש דברים שברגע שעשית אותם עם בנאדם אחד, בחיים לא תעשה עם אף אחד אחר.

וזה עצוב שאני כבר לא מדברת על זה. אני פשוט מחקתי את התקופה הזאת מהראש שלי.

אני לא זוכרת כמעט שומדבר ממה שקרה לי מכיתה ה', קפיצה מעל ו', ועד הקיץ בין ח' ל-ט'. התקופה הזאת פשוט נמחקה מהמוח שלי.

ולפעמים אני חושבת שאולי זה לטובה, שזה עדיף לכולנו.

ואם זה לא?

ולזכר התקופה ההיא, וגם כדי לקשר אותה להיום:

If I could say what I want to say
I'd say I want to blow you away
Be with you every night
Am I squeezing you too tight?
If I could say what I want to see
I want to see you go down on one knee
Marry me today
Guess I'm wishing my life away
With these things I'll never say

אז מה אם זאת אבריל לאבין? היא המלכה X_X חחח

מתי כבר נגמור עם זה? אני צריכה כבר ללמוד לפתוח ת' פה ולעמוד על שלי.