Yeah baby, פרק ליידי גאגא ב- Glee יוצא מחר! 
ובהצלחה לכולם בבגרות במתמטיקה, תלמדו טוב ויהיה טוב....אני מקווה.
פרק 10 הוא הפרק הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו, אבל אני מאמינה שתתמודדו. קריאה מהנה :)
פרק 10:
סקוט רכן בגופו אל נאו והרגיש את הלמות ליבו בידיו. הוא נישק את צווארו בעוד ידיו מגששות במורד בטנו תחת חולצתו. ידיו של נאו בתגובה מלטפות את גבו החשוף בעודו מצמיד את גופו אך עוד קצת אל גופו של סקוט...
כשפתאום נשמעה דפיקה בדלת.
נאו זיהה את קולו של תום שואל בקול ילדותי, לא אופייני לו, "כבר תורי?"
מייד לאחר מכן נשמעה דפיקה נוספת, חזקה יותר. היה זה קולו של זכריה שאמר בכעס "הבטחת שאני הבא בתור!"
ודפיקה נוספת, חלושה במיוחד, נשמעת כפי שנאו דמיין שדפיקתו של מורן תהיה.
נאו התעורר בבהלה.
"הכל בסדר?" שאל תום עת ישב על מיטתו וקרא ספר. הוא לא נראה מתעניין במיוחד, אך בכל זאת הציץ בנאו מבין דפי ספרו.
"היה לי חלום רע" השיב נאו ושפשף את עיניו. כשפקח אותן שוב הבחין שהחדר מואר באורה הלא טבעי של המנורה, ומבעד לחלון נכנס רק חושך.
"זה לא חלום, אתה באמת תקוע במחנה סטרייטים"
"לא התכוונתי לזה! באמת היה לי חלום רע".
שניהם השתתקו. נאו התכונן לכך שתום ישאל על מה חלם והוא ימציא איזה סיוט מפלצתי, אך תום התנהג באדישות שהייתה אופיינית לו לפעמים וחזר לקרוא.
"מה השעה?" שאל נאו פתאום ושבר את השתיקה.
"בערך 1. כבר אחרי כיבוי אורות. נרדמת ישר אחרי ארוחת הערב, אז יש לי הרגשה שלא תישן טוב במיוחד הלילה"
"ומה איתך?"
"אני עוד לא הלכתי לישון"
"אז מה דעתך להישאר ער ולשעשע אותי?" שאל נאו בשמץ של תחינה.
"האמת שבדיוק התכוננתי להחליף לפיג'מה-"
"תום! אתה עושה את זה בכוונה!"
"נכון" הוא השיב וקרץ. תום פנה לבגדי השינה שלו שהיו זרוקים ברישול על השידה שליד מיטתו ופשט את חולצתו. נאו העמיד פנים שהוא מזיז את ראשו, אך חזר להביט בגופו של תום שנייה לאחר מכן. הוא היה רזה ושרירי ועורו שחום יותר
מעורו של נאו, אולי בגלל השהייה הארוכה במחנה השמשי ואולי היה זה
פשוט צבע עורו. נאו מעט התבייש שלא הצליח לשלוט בדחף שלו להסתכל, אך בכל זאת לא הפנה את מבטו. תום הוריד גם את מכנסיו מבלי להפנות את תשומת ליבו לנאו ונכנס למיטתו בתחתוני הבוקסר שלו. הוא חזר להביט בנאו כשכיסה את עצמו בשמיכה ונשכב על הצד. "אני מוכן לדבר איתך עד שאירדם, וזו העסקה הכי טובה שתשיג."
"אתה חבר טוב, תום"
"האם אני שומע ציניות בקולך?"
"תהיה בטוח"
"אוי, תסתום כבר. על מה אתה רוצה לדבר?"
נאו התיישב על מיטתו ונשען בגבו אל הקיר. "לא יודע. לא עולה לי נושא מסוים לראש"
תום נתן בו מבט רב משמעות. "רוצה לספר לי לאן נעלמת אתמול למשך כמה שעות?"
"חשבתי שלא הבחנת בכך. לא שאלת כלום בארוחת הערב"
"האמת שלא שמתי לב עד שמורן שאל איפה אתה. זה היה כל כך מוזר שהוא פנה אליי, אני חושב שלא דיברתי איתו כבר חצי שנה"
"ואשמת מי זה בדיוק?" שאל מייד נאו, וברגע ששמע את המילים יוצאות מפיו התחרט על כך. הוא ידע שקשה לדבר עם מורן, ולא האשים את האחרים בכך שהם לא עושים זאת, אך משהו בו בכל זאת פחד שאולי השתיקות הארוכות של מורן נובעות מחוסר חבְרַה שהוא סבל ממנו במשך זמן ארוך.
"למה אתה מתכוון?"
"אני.... שום דבר"
"אתה מנסה להתחמק מהסברים?"
"הייתי במשרד של סקוט. הוא עדיין כועס על זה שהתחצפתי אליו, בסדר?"
"אוף, סקוט הזה!" אמר תום והכה באגרופו על הכרית. "היית קורא לי, הייתי מראה לו מה זה לשעמם חניכים במשך שעות הצהריים"
"זה-זה בסדר, זה לא היה כל כך גרוע"
תום נחר בבוז. "זה לא היה כל כך גרוע כי פשוט בהית בו בזמן שהוא הטיף לך מוסר, נכון? אתה פשוט נוראי."
"אם היית שוכח לרגע מכל השנאה שלך אל סקוט ומסתכל עליו באמת-"
"נאו, זה קרב אבוד מראש. אני לא אעריך אותו לעולם" וכשאמר זאת התהפך במיטתו ופנה עם הפנים לקיר. "לילה טוב".
"לילה טוב" השיב נאו במרמור, מודע לכך שזה לא באמת מה שתום מאחל לו ברגעים אלו, ושצפויות לו שעות ארוכות של ערות.
בצהרי היום נאו כבר החל להרגיש עייף מכיוון ולא ישן כל הלילה, מאז אמש. הוא הלך בלאות לכיוון המקום הרגיל בו נערכו שיעורי הספורט, משתרך מאחורי חבריו שנראו ערניים יותר. עם תום לא שוחח מאז התנגחותם בלילה, וכעת זה נראה נחוש בדעתו להתעלם מנוכחותו של נאו אם רק יזדמן לו הדבר. הוא ואריאל דיברו בקולי קולות כהרגלם וזכריה שהלך לצידם צחק מידי פעם או הורה להם להירגע.
כשהגיעו, הבחינו כי המאמן רוסקו כבר עמד במקומו עם משרוקית מוכנה בפיו, ותוך דקות ספורות התאספו כל הבנים סביבו.
"מכיוון והשיעור האחרון לא התקיים," הוא החל לומר, "ומכיוון שאתם חבורה של נקבות עצלניות, אתם תרוצו היום. תסתדרו בשורה. הנוהל הרגיל, לא עוצרים לפני שמשלימים לפחות עשרה סיבובים"
הבנים הסתדרו בשורה בחוסר רצון. נאו עמד בין אריאל וליאור והיה חייב לתהות אם הייתה זו יד המקרה שתום עמד בקצה השני של השורה, או שמא יש לזה קשר אליו.
"מוכנים?" שאל רוסקו. בתגובה נתקבלו כמה הנהונים, והוא שרק במשרוקית הכסופה שהשמיעה קול צורם. הבנים החלו לרוץ, וכמו בפעמים הקודמות, היו אלו ליאור, אריאל וזכריה שעקפו את כולם כבר בסיבוב הראשון. נאו כבר החל להיכנס לכושר והפעם הצליח לעמוד בקצב של החניכים האחרים. לעומתו, הוא הבחין, שלקראת סוף הסיבוב השני תום ניצל את חוסר ההשגחה של המאמן רוסקו ובמקום להשלים את הסיבוב הוא המשיך לרוץ בקו ישר לכיוון מגורי הבנים. נאו הספיק לראות שכאשר תום התרחק מספיק מטווח ראייתו של רוסקו, הוא הפסיק לרוץ והחל ללכת לאיטו. כשהשלים נאו סיבוב נוסף, שמע את צעקותיו של סל והספיק לצפות בתום נגרר לכיוון חדר המנהל לפני שהסתובב בגבו אליהם והחל סיבוב נוסף. אחד הבנים שהבחין בדבר גם הוא צחק בקול ונעצר באמצע המסלול, מחזיק בבטנו בעווית כאב ובכל זאת ממשיך לצחוק. כנראה שתום לא היה אהוב על כולם כפי שנאו תיאר לעצמו.
כשסיים את הסיבוב האחרון היה נאו מותש, אך נרגש לראות שסיים לפני שני חניכים אחרים. הוא הלך במעגל עם שאר הבנים שכבר הפסיקו לרוץ והתמתח, מגניב מידי פעם מבטים למורן שישב על האדמה ונראה רגוע. כנראה שגם הפעם וויתר מוקדם, או אפילו לא החל לרוץ איתם.
רוסקו שרק שוב. "תם הזמן!" הוא צעק לאחרונים שסיימו לרוץ. "משוחררים" אמר לשאר הבנים שהתקהלו סביבו וביצעו תרגילי מתיחות.
מורן קם ממקומו מייד עם הודעתו של רוסקו והחל ללכת לכיוון משרדו של סקוט. נאו עקב אחריו במבטיו במשך כמה שניות, לראות אולי הוא בכל זאת פונה לכיוון אחר, אך לבסוף היה בטוח שאכן היה המשרד של סקוט יעדו.
נאו רטן בליבו על הדבר, עד ששמע צעדים מתקרבים ואת קולותיהן של בנות המחנה.
"נאו!" אמרה אלינה בשמחה והתקרבה אליו. היא פרשה את ידיה לחבקו, אך נאו עצר אותו והצביע על כתם הזיעה על חולצתו. "רצנו די הרבה" אמר בהתנצלות.
"זה בסדר" היא אמרה בחיוך. "אני מתגעגעת לשיעורי הספורט שהיו בבית הספר שלי. פה בקושי נותנים לנו להתעמל"
הבנות האחרות התקרבו גם הן ונעמדו לצד הבנים. מישהי החמיאה לאלינה על חולצתה וגרמה לנאו לסקור את בגדיה מכף רגל ועד ראש. היא נעלה נעלי ספורט בצבעי תכלת ולבן, וגרביים צהובות עד הברך. לירכיה לבשה חצאית סקוטית קצרה בגווני אדום ובורדו. חולצתה הייתה ורודה מפוספסת עם שרוול קצר שנאו עוד לא ראה ומעליה עליונית ירוקה קטנה עם עיטורים מקושטים ליד השרוול הימני. שיערה היה הפעם אדום כהה ואסוף מגולגל אל הצד. נאו חשב על כך שהשיער הטבעי של אלינה הוא קצר, וגם כשהיא משתמשת בפאות היא אוספת אותן בקוקו או צמה או שאלו פאות קצרות, והסיק שהיא כנראה לא אוהבת שיער ארוך. גם הפעם, כמו תמיד, כשהסתכל על כל פריט לבוש שלגופה בנפרד, היו הצבעים רבים ומשונים, אך על אלינה הכל התחבר ונראה מתאים. היא החזירה לו מבט בוחן כשחזר להביט בעיניה התכולות.
"מזהה את החולצה?" היא שאלה בחיבה. נאו הניד בראשו לשלילה.
"זו החולצה שהייתה שלך! ערכתי בה כמה שינויים וקיצרתי אותה מעט. מה דעתך?"
נאו חייך בשביעות רצון. "אני שמח שהחולצה הזאת הועילה למישהו, אם לי כבר אסור להחזיק בה. את מאוד יצירתית"
"תודה, אני משתדלת. יש לי מעט מאוד חומרים"
אלינה שילבה את ידה בידו של נאו ויחד הם הצטרפו לקבוצה הגדולה של החניכים שעמדה לצידם. נאו שמע את שמו של תום עולה בשיחה והתקרב אל זכריה וטלי שדיברו עליו.
"שמעתי מהמדריך שלנו להערכת יופי גברי שהוא הולך לרצות עונש במשרד של סל" היא אמרה לו. "זה היה טיפשי מצידו לנסות ללכת לחדרים באמצע שיעור"
"זה כבר הצליח לו בעבר" אמר זכריה, עדיין לא מודע לכך שנאו מקשיב להם.
"אבל גם הרצו לו על כך בעבר. לאחרונה קיבלתי את הרושם שהוא נרגע קצת"
"הוא פחות רועש משהיה כשהשותף הקודם שלו היה פה, אם לזה את חותרת"
אלינה משכה בידו של נאו. "לא יפה לצותת לשיחות של אחרים" אמרה בשקט והוא התרחק מעט.
"לא צותתי, רק...קלטתי כמה מילים" היא נעצה בו מבט מאשים, אך עדיין חייכה. "נו, את יודעת למה אני מתכוון!"
"זה בסדר, אני לא חושבת שזה מטריד אותם" היא אמרה בחמלה ואז ראתה את לילה ואחת הבנות האחרות מתרחקות וקראה להן לחכות לה.
"ניפגש בארוחת הערב, בסדר?"
"אין בעיה" השיב נאו ושחרר את ידה. היא התרחקה ממנו בדילוגים עד שעצרה ליד הבנות והחלה ללכת איתן לכיוון אזור הספסלים. היא הסתובבה לרגע חזרה לכיוונו של נאו ונופפה לו לשלום. הוא נופף לה חזרה, וכשעשה זאת הבחין במורן מתקדם גם הוא לכיוונן, כנראה בדרך לשבת מתחת לעץ החביב עליו ליד הספסלים. כנראה שסיים את פגישתו עם סקוט מוקדם מן הצפוי.
"היכנס!" קרא סקוט.
נאו פתח את הדלת שהפעם לא הייתה נעולה, כנראה מפני שמורן רק עזב דקות אחדות קודם לכן. לשם שינוי סקוט לא ישב מאחורי שולחנו ועסק בניירותיו, אלא עמד ליד ספרייתו ונראה כמחפש ספר מסוים.
"אני מפריע?" שאל נאו וסגר את הדלת.
"אף פעם לא" הוא אמר בחיוך. "תנעל אחריך"
נאו נעל את הדלת והתקרב אל סקוט שעוד עמד עם גבו אליו, מדפדף באחד הספרים. נאו חיבק אותו מאחור ונישק את כתפו בעדינות. סקוט החזיר את הספר בו דפדף למדף והסתובב אל נאו, לחבק אותו פנים אל פנים.
"למה זכיתי בזה?" שאל סקוט בטון לוחש.
נאו לא ידע מה להשיב. הוא לא היה בטוח מה גרם לו לרצות להיות כמה שיותר קרוב לסקוט ולכמה שיותר זמן. הוא התמלא ברגשות מעורבים, מצד אחד רוצה בקרבתו של סקוט יותר מכל דבר אחר, ומצד שני ממשיך להתמלא בחששות שחניכים נוספים זוכים להתקרב אליו ככה.
"אני לא יודע" הוא השיב בשקט ולא הרפה מחיבוקו. "היה לי חלום מוזר ו...לא חשוב. זה לא זה, פשוט-" הוא הבין שהוא מגמגם וניסה להשתלט על עצמו. אחיזתו של סקוט בגופו נעשתה חזקה יותר בתגובה להססנותו של נאו. "פשוט תהיתי מה מורן עושה אצלך במשרד כל כך הרבה פעמים במשך השבוע. וגם כמה מהאחרים. אין לי גישה אליך כמעט תמיד, ו..."
סקוט הרפה את אחיזתו והלך צעד אחד לאחור, מתנתק מחיבוקו של נאו.
"מה אתה מנסה לומר?" הוא שאל בשקט, עיניו החומות ננעצות בפניו של נאו.
נאו אזר אומץ לדבר ללא היסוס. "בדיוק את מה שאמרתי. תענה לי"
"אתה רוצה לדעת למה חניכים אחרים נמצאים זמן כה רב במשרד שלי? כי אני היועץ של המחנה, נאו! כי אין כאן חניך אחד שהוא לא בעייתי אפילו במעט, שאין לו איזו בעיה לחלוק. ולמה מורן מגיע לייעוץ לעתים תכופות? כי יש לו בעיות שאולי העדיף לא לחלוק איתך! אולי לא הבחנת בכך כי היית עסוק עם חבריך היקרים האחרים, כמו תום לדוגמא, אבל מורן לא מדבר הרבה ויש קשיים מסוימים שהוא צריך להתמודד איתם!"
סקוט נרגע בשנייה שסיים את דבריו והבעתו הכועסת השתנתה לחיוך חמוד ורך, כאילו מרחם על רגשי הנחיתות של נאו. "אתה מקנא?"
"כן" הוא השיב בישירות, והופתע לשמוע את המילה היחידה הזאת יוצאת מפיו. קולו רעד שלא בשליטתו וסקוט חזר להתקרב אליו ואחז בכתפיו בידיו הקרות. "אני לא נותן לך שום סיבה לקנא. מה שקורה בינינו לא קורה עם אף אחד אחר, ברור שלא."
"אני מפחד...שאולי חניכים זה פשוט...אתה יודע, ה-"
"הקטע שלי?"
נאו הנהן במבוכה והשפיל את מבטו. סקוט הרים את סנטרו ובכך הכריח אותו להמשיך להביט בעיניו. "זה לא שחניכים הם הטעם שלי, אלא זה אתה ספציפית שמצאת חן בעיניי במיוחד."
"מבטיח?"
"מבטיח. אתה היחיד, נאו"
"אני שמח לשמוע" הוא אמר בהקלה. קולו של סקוט היה כך רך וכן שהוא לא העז לנסות לערער עליו. אך כעת פניו של סקוט השתנו בשנית, והוא נראה עצוב כשהבין שנאו לא סמך עליו.
"באמת חשבת שאני...עושה את זה עם חניכים אחרים? מה אתה חושב שאני?"
"אני מצטער. אני מאמין לך, באמת שאני מאמין. זו הקנאה שהשתלטה עליי, ו..." הוא ידע שאין טעם בהסברים נוספים. "אני מתנצל שגרמתי לך להישמע...'קל להשגה' ". נאו לא ידע כיצד להתחמק מאכזבתו של סקוט ממנו. הטקטיקה היחידה שעלתה בראשו הייתה פיתוי. הוא קרב אליו ונישק את צווארו, תוך כדי שהוא ממשיך להתנצל על כך שפקפק בו. סקוט התענג על מגען החם של שפתיו של נאו וחיזק את אחיזתו בכתפיו וצווארו של נאו. קצה לשונו נגע אך לרגע בתנוך אוזנו של נאו, והדבר גרם לפניו להאדים. שניהם כרעו על הרצפה בבת אחת ונשכבו עליה.
"ברוב אדיבותי, אני מוכן לסלוח לך" אמר לו סקוט בחיוך מלא חן בעוד נאו ממשיך לנשק את גופו, מפשיט ממנו את חולצתו לאט.
הוא נעצר לרגע ופשוט בהה בסקוט, שהחזיר לו מבט מהורהר תוך כדי שליטף את לחייו. נאו נשם עמוקות, פנה רגע להביט בידיו הקרירות של סקוט על לחייו ואז הישיר את מבטו לעיניו שוב.
"אני אוהב אותך"
סקוט החזיר לו את אותו מבט רציני. "גם אני אוהב אותך, נאו שין"
נאו חייך בהתרגשות ואז פרץ בצחוק בלתי נשלט. סקוט צחק איתו, אך היה רגוע יותר ולאחר כמה שניות ניסה להרגיע גם את נאו. "מה מצחיק?" הוא שאל אותו.
"אני לא יודע" אמר נאו ולקח נשימה עמוקה נוספת, מנסה לעצור את צחוקו. "ההקלה, אולי"
"אני שמח שהוקל לך" אמר לו סקוט.
"רציתי לומר לך מה אני מרגיש כבר זמן מה. אבל לא הייתי בטוח בעצמי"
"גם אני לא. אבל אני שמח שאמרת את זה, כי לא הייתי מצליח לעצור את עצמי לזמן רב"
נאו עטף את שתי ידיו של סקוט בידיו שלו ונשק להן. "אתה רק שלי" הוא אמר.
"רק שלך" אישר סקוט במתיקות.
"אם אתה רק שלי, תיתן לי להיות למעלה הפעם?"
- - - -
לתוהים בינינו - הוא נתן לו להיות למעלה. יותר הצהרת נאמנות מזו - אין. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
D12
