בעל כורחי אני נאלצת לפרסם את הפרק, למרות שלא תכננתי לעשות כן עד שבועות. אבל לא נורא
יש צורך לציין שזה הפרק הקצר ביותר שכתבתי מאז הפרק הראשון...אבל בתור פיצוי, הפרק הבא (פרק 10) יצא הפרק הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו.
אגב, אני רוצה לתקן הערה מהפרק הקודם: נאו בן 17. לא יודעת מאיפה 18 קפץ לי לראש.
תהנו מהפרק!
פרק 9:
כבר לפני ארוחת הצהריים של היום למחרת, נשמעה דפיקה חזקה בדלת חדרם של נאו ותום שבדיוק חזרו לשם להפסקה.
"זה הסימן שלי ללכת" אמר תום לפני שנאו הספיק אפילו לחשוב על להתחנן בפניו להישאר ולתמוך בו. סל פתח את הדלת מבלי לחכות לתשובה ותום הזדרז וחלף על פני סל בדרכו החוצה.
"תפתח את הארון והמגירות. אל תנסה להסתיר פריטים מתחת למיטה, אני רואה הכל ומכיר את כל התרגילים, ואין לי זמן לזה"
"הבגדים שלי נמצאים רק בארון, המדריך"
"זה מה שכולם אומרים. למה אתה מחכה?"
נאו פתח את דלת הארון בבהלה, ומיהר לפתוח גם את המגירה שהייתה שייכת לו.
"זה המדף שלי" הוא אמר והצביע על כמה חולצות שקיפל ברשלנות בערב היום שלפני וכמה זוגות מכנסיים שנדחסו פנימה בהצלחה. תחתוניו וזוגות הגרביים שלו היו מקופלים במגירה שפתח ורובם היו בצבעים שחור או אפור, ללא גיוון. אלו היו הבגדים התחתונים שאמו קנתה לו בפעמים הבודדות בהן חשדה שאולי הוא זקוק להם אפילו מבלי לשאול.
סל החל להוציא את בגדיו ולהניחם אחד אחר השני על המיטה, בוחן אותם בזריזות. "לפח" הוא אמר כשנתקל בחולצה שהייתה בעבר אדומה, אך בגלל כביסות רבות וגונה הדהוי היא החלה להיראות יותר ויותר ורודה.
"כן אדוני" אמר נאו והניח אותה בצד השני של המיטה. אולי יוכל להעביר אותה לאלינה מבלי שסל יבחין.
"לפח" הוא אמר שוב כשנתקל במכנסי ג'ינס שהיו קטנים במידה אחת משאר המכנסיים, אך עדיין עלו על נאו.
"מה לא בסדר בהם?" שאל נאו שחיפש רמז לצבע שנחשב נשי ולא מצא.
"אל תתחכם איתי, זה ברור שהם יהיו צמודים עליך. לפח, בלי וויכוחים"
נאו נעץ בו את המבט הצורם ביותר שהצליח לגייס עם עיניו הירוקות, שהיו עדינות יותר בדרך כלל. "כן, אדוני" הוא אמר לאט ובחריקת שיניים, זורק גם את אותו הג'ינס לצד השני של המיטה.
סל סיים את הבדיקה מהר משחשב והביט בנאו בהבעה מופתעת. "אין בגדי מעצבים? זה יוצא דופן. מה, משפחה ענייה?"
"אף פעם לא התעניינתי בכאלו, המדריך" הוא אמר בשקט והשתדל שלא לצאת מכליו. סל בתגובה משך בכתפיו ועבר לסרוק את מגירת הבגדים התחתונים, שגם איתה סיים במהירות בשל הצבעים הלא מגוונים.
"טוב, עכשיו אעבור לשידה שלך" אמר סל ובחן בשעמום את השולחן הקטן שניצב ליד מיטתו של נאו. "מגזינים של גברים שאני צריך לדעת עליהם, נאוטילוס?"
"לא" השיב נאו בקצרה. סבלנותו לטון הזדוני בו סל דיבר החלה לפקוע.
"אבדוק זאת בעצמי, אם לא אכפת לך" אמר ומיהר להוסיף "וגם אם כן".
נאו לא הגיב ופשוט עמד שלוב ידיים והביט בסל מחטט בדבריו ללא רחמים, אך לא מוצא כלום. אחרי זה בדק גם מתחת לשמיכה על מיטתו של נאו וכשעשה זאת העיף כמה מבגדיו שעוד היו מונחים שם לרצפה. נאו מיהר להרים אותם לפני שסל ייראה יותר מידי מרוצה מעצמו והכניס אותם לארון ללא סדר. שוב התנחם כשראה שגם מדפו של תום היה מבולגן מאוד.
"טוב, אני מניח שזהו זה. כדאי לך מאוד שלא אתפוס אותך לובש דבר מה ראוותני שהחבאת, מתרומם. בכל אופן, השלב הבא הוא מבחן על הידע שצברת במה שקשור למכוניות ואופנועים. אז אני ממליץ לך להקשיב טוב טוב בשיעורים שלי, אם אתה מצפה לעבור את השלב הרביעי. להתראות"
סל יצא בלי לסגור את הדלת אחריו, כנראה בכוונה, אך הדבר לא הפריע לנאו שחש בהקלה על כך שהוא לא נמצא יותר באותו החדר איתו. הוא חשב שאם ימהר אולי עוד יגיע לארוחת הצהריים, אך במהרה תפס את מקומה של המחשבה הזאת רעיון אחר, מוצלח יותר לדעתו.
נאו דפק על הדלת פעם או פעמיים והתשובה לא איחרה להגיע.
"היכנס!" קרא סקוט, ונאו משך בידית, אך דבר לא קרה.
"סליחה, נעלתי מבפנים" נשמעה עוד צעקה וצעדים מתקרבים. נאו שמע את רשרוש המפתחות של סקוט כשזה פתח את הדלת וחייך במבוכה קלה כשראה את נאו עומד מולו. הוא החווה בידו לנאו להיכנס, וסגר ונעל את הדלת אחריהם כהרגלו. נאו חייך למראה הבעתו המובכת של סקוט. הביישנות לגבי הקשר שלהם תקפה אותו בהפתעה ורק בימים האחרונים החל להיראות כאילו הוא מאבד מביטחונו העצמי כשהוא משוחח עם נאו.
"היי" אמר נאו באיחור קל והתיישב על הכסא האפור שניצב מול שולחנו של סקוט, כיסאם הרגיל של החניכים. סקוט שלא כדרכו וויתר על הרשמיות ובמקום להתיישב במקומו מאחורי השולחן, הזיז כמה דפים ועטים והתיישב על השולחן אל מול נאו.
"אני אומלל, אם לא הבחנת" הוסיף נאו, אך פניו לא הסגירו אומללות.
"מצטער, היה קשה לי להבחין בכך מבעד לחיוך שלך" השיב סקוט.
נאו הבין כיצד הוא נראה וניסה מייד לאמץ הבעה מסכנה לפניו. "סל עבר על כל הדברים שלי ועכשיו כל פעם שאלבש בגדים שעוד לא עברו כביסה אני אאלץ לחשוב על הידיים שלו"
סקוט צחק בתגובה והשפיל את מבטו כמו נער צעיר. "תרצה שגם אני אעבור על בגדיך בכדי שתחשוב עליי כשתתלבש? או שאתה גם ככה חושב עליי כשאתה ערום?"
נאו חש מייד בחמימות שהתפשטה בגופו למשמע החושניות המרומזת בקולו של סקוט.
"תום כנראה ישים לב אם תבוא לחדר שלנו ותתחיל לגעת בכל הבגדים שלי. אבל אתה יכול לטפל באלו שאני לובש עכשיו"
"אני יכול" אמר סקוט, אך לא נע ממקומו. נאו החל לחשוב שהמשחק המקדים המילולי שלהם אורך יותר מידי זמן, לכן קם ממקומו ומשך את סקוט מהשולחן אליו. הוא הצמיד את גופו לגופו של סקוט, מרגיש בדרך בה סקוט לא מתנגד ולא זע שגם הוא רוצה בזה, שהוא זקוק לזה וכמה למגעו של נאו. סקוט שיתף פעולה ושם את ידיו על גופו, מעביר אותן מעלה ומטה בין חזהו לבטנו בעדינות. נאו הביט בעיניו החומות הבהירות שבהתאמה ננעצו בו, לפני שנסגרו לאט כשסקוט רכן כלפי נאו ונישק אותו תוך כדי שידיו המשיכו לנוע על גופו ולמשוך את חולצתו ממנו.
נאו פלט צחקוק לא רצוני כשידו הקרירה של סקוט דגדגה אותו בדרכה לפתוח את כפתור מכנסיו. גופו של סקוט נדחק ישירות אל שלו כשהוא השכיב אותו בעדינות על רצפת משרדו. כשפתח סקוט את הכפתור השני במכנסיו הרגיש נאו משוחרר, וידיו נעו על חזהו וצווארו של סקוט מתוך דחף לגעת בכל חלק של גופו שאולי עוד לא הזדמן לו לחוש בו. הוא נאנק מתוך תחושות העונג והכאב שהתערבבו במוחו ובגופו ועטף את רגליו סביב מותניו של סקוט, שלחץ בידיו על חזהו. בשארית כוחותיו משך עצמו נאו כלפי מעלה בכדי לנשוק לסקוט עוד פעם אחת, לפני שנשכב שוב על הרצפה ועצם את עיניו.
נאו פקח את עיניו באיטיות, נאנח לרגע ואז מותח את ידיו מעל ראשו. הוא שכב על גבו והביט מעלה, והבין שזוהי לא תקרת חדרו. למרבה הפתעתו, הוא לא נתקף בהלה בתגובה למחשבה זו. הוא שפשף קלות את עיניו ופנה להביט הצידה. סקוט שכב שם וחייך אליו בעצלתיים, נראה כאילו גם הוא רק התעורר לפני מספר דקות.
הם שכבו על רצפת משרדו של סקוט בשתיקה, מביטים אחד בשני. בשלב מסוים סקוט פתח רגע את פיו, אך לאחר מחשבה סגר אותו וחייך. לנאו הייתה תחושה שהוא רצה לומר לו דבר מה חשוב, אך וויתר על כך. הוא רצה לשמוע את מה שיש לו לומר, אך כשחשב על כך לעומק, הוא הבין שהשתיקה נעמה לו.
לאחר מספר נוסף של שניות או דקות, נאו לא ידע בבטחה, סקוט שלח את ידו ללטף את לחיו של נאו ונשימתו רעדה מעט. נאו לא ידע כיצד להגיב ומה עליו לומר, לכן פשוט הניח את ידו על ידו של סקוט, וברגע אחד התמלא בהלה והתרומם מייד לישיבה. "מה השעה? כמה זמן שכבנו פה?"
סקוט נראה מופתע מהתקומה הפתאומית של נאו, והוא קם לאיטו אחריו. "אל תדאג, אני אסדר הכול. אם מישהו ישאל פשוט תאמר שהיית בייעוץ יותר זמן מבדרך כלל-"
"מה השעה?" הוא שאל שוב והביט מסביב, מנסה לחפש בעצמו שעון קיר.
סקוט גלגל את עיניו וניגש למחשבו. "חמש. פספסת את ארוחת הצהריים, אבל ניתן להסביר את זה בצורה הגיונית".
נאו לא יכול היה שלא להירגע כשהקשיב לקולו השקול של סקוט. הוא הבחין בשינוי הפתאומי שהתרחש בסקוט, בין נשימה רועדת לקול בטוח וחזק של מדריך.
"בסדר, אני פשוט אסתדר קצת, ואז אני אצא ואם ישאלו אגיד ש- איפה החולצה שלי?"
סקוט הרים את חולצתו של נאו מהכסא עליו היא נזרקה כמה שעות מוקדם יותר ואמר בבדיחות הדעת "לא הייתי ממליץ לך להגיד את זה".
נאו צחק גם הוא כשלקח את חולצתו, ובדיוק כשעמד ללבוש אותה סקוט משך אותו קרוב אליו וחיבק אותו, ידו מלטפת את שיערו הבהיר ומרגיעה אותו.
נאו השתחרר מהחיבוק במבוכה קלה, ולבש את חולצתו עם גבו לסקוט. למרות הזמן הרב שחלקו ביחד בימים האחרונים, נאו עדיין הרגיש נבוך כשהיה קרוב כל כך לסקוט. התחושה הזאת פשטה בו בעיקר כשהתחבקו, מכיוון והדבר הרגיש אינטימי וקרוב יותר מכל דבר שעשו. כמובן, הוא חשב לעצמו, שאחרי ששוכבים יחדיו שום דבר שעושים לא יכול להיות יותר אינטימי מזה, אך היה משהו בחיבוקו החם של סקוט, שגרם לנאו להרגיש כאילו הוא עוטף את כל גופו, כאילו הוא חלק ממנו.
אך למרות הקירבה הגדולה ששררה ביניהם, חששות מסוימים שנאו ניסה להדחיק עוד קיננו בליבו.
"אף אחד לא ראה אותי נכנס לכאן, אז אוכל להגיד שהסתובבתי בחוץ בזמן הארוחה ובאתי לפה מאוחר יותר, ואז נשארתי לייעוץ ארוך. בסדר?"
"בסדר" השיב סקוט והתיישב בכיסאו שמאחורי השולחן. ברגע שנאו התקרב לדלת המשרד, הוא כבר חזר לעיסוקיו. נאו הרגיש פתאום באשמה על כך שדאג כל כך לעצמו ולא חשב על הדברים שסקוט היה אמור להספיק לעשות בזמן הזה. אך סקוט היה נראה רגוע מספיק בכדי להשקיט את מצפונו של נאו.
"אז...אני הולך עכשיו" הוא אמר וסובב את מפתחו של סקוט בדלת. סקוט השיב בהנהון קצר בראשו והחל להקליד דברים על המחשב האישי שלו.
למזלו של נאו, אף אחד לא ראה אותו יוצא ממשרדו של סקוט ולכן לא נאלץ להתמודד מייד עם שאלות מטרידות. הוא החל ללכת לעבר בנייני המגורים בידיעה שכבר לא יזכה לאכול היום עד לארוחת הערב, ובחלוף מספר דקות הבחין מרחוק בחניך אחר דופק על דלת משרדו של סקוט. נאו חשב על מה היה קורה אם אותו חניך היה מקדים את ביקורו במשרד של סקוט, ושמח שניצלו בעור שיניהם. אך כשהמשיך להתבונן וראה את סקוט פותח את הדלת לחניך, שם את ידו על כתפו בידידותיות ומכניס אותו פנימה, החששות הקטנים בלבו של נאו החלו לתפוס מקום גדול יותר ולהחליף את השמחה שחש עד רגע אחד קודם לכן.
הוא נזכר במבטיהם של חלק מהחניכים בכל פעם שסקוט הגיע לשיעור או לחדר האוכל, נזכר בפעמים בהן לא יכול היה ללכת לדבר עם סקוט מכיוון שהבחין שמישהו נכנס למשרדו לפניו, נזכר בפעמים הרבות כל כך בהן צפה בסקוט ובמורן משוחחים לבדם, במשרד, בחדר האוכל ואפילו ליד הספסלים בחוץ.
הקנאה גאתה בו למרות שניסה להכחיש בפני עצמו את קיומה. הוא ידע שקיומה של קנאה נובע מקיומו של רגש אחר, רגש שעדיין לא יכול היה להיות בטוח שיש בו. בראשו עלו דמיונות פרועים של סקוט ומורן ביחד, ואז של סקוט וליאור שהיה גם הוא במשרדו לאחרונה, וסקוט ואריאל ולבסוף, סקוט ותום. אך הוא ידע שלתמונה האחרונה שקפצה לראשו אין סיכוי להתקיים. עם המחשבה הזאת, גמל בליבו לגלות מדוע תום נוטר טינה רבה כל כך לסקוט. נאו התחיל לגבש בראשו תכנית פעולה בכדי לתחקר את תום מבלי שזה יחשוד בו, ובכך השכיח מעצמו את אותה תחושה שגעשה בו אך דקה לפני, וגרמה לו לבלבול ותהיות בנוגע למה הוא באמת מרגיש כלפי סקוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
D12
