פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור
אני שוכב על המיטה כל היום וחושב
על איך אני מסיים את החיים שלי,
כדור פורח אבוד בשמיים
משקולות פלדה בגוף, בראש
אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלויזיה
ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי
מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים
שום דבר לא מזיז אותי
אני רוצה להקיא את כל היאוש הזה החוצה
והזמן מזדחל לו, דלת נפתחת, שמש מתה
ציפורים מברזל מצייצות, העיניים שלי חצי סגורות
מתבוננות בדשא וזה כואב כואב לשקוע ככה
באמצע החיים ולמות כל יום מכל דבר שזז
לעשן בשרשרת לחבק את הסיגריה
לבקש ממנה להתפלל שהנה אתה קם בבוקר והכל היה ואיננו
נספג בזיכרון
ואני קמה ממיטת החולי ומתחילה לשיר
לנשום את השמים לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך
לרקוד באויר כאילו בלי משקל
להרגיש את המוזיקה בגוף מרחפת בחלל הנשימה
לשיר, לקפוץ מהמיטה בהתרגשות מיום מלא הפתעות
מסתם התרגשות כזאת
לשתות קפה ולהרגיש את הטעם
לחבק מישהו, לחבק משהו, לגעת ברוח
לראות את הצבע של הדברים
לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב ,לא לכאוב
איפה זה ? לאן זה נעלם ?
מרגישה כמו איש חול .. מתפורר אחריי כל צעד .
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי
כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר
כמו סמטה חשוכה
והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים ...
לדבר זה לשרוק את המילים מהריאות וזה מותיר אותי מותש !
ואין למי להתפלל ואין ממי לבקש
כי הלילה שנפל על סדום חשוך מאוד
והבוקר לא מאיר ולשמש אין צבע ..
אני מפוצצת בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה !
הכל חמוץ וסמיך איך אפשר לתאר סבל נפשי כזה
הכל מת, מת !