כאן כתוב תיאור הבלוג וזה נורא מעניין ומסקרן אתכם לראות מה כתוב בו. |
| 4/2010
תלויה על הקיר ליופי.
וואו, טוב מאיפה להתחיל? אז אני משוגעת עם תעודות בנדיבות בי"ח טירת הכרמל עם הצהרת מחלת הציקלוטמיה והפרעת אישיות גבולית.
הכל מילים על דף מבחינתי...
התחלתי לא מזמן הפרעה קטנה של אכילה, זה יותר מעצלנות לרזות בדרך הקשה.
אז יש לי 2 הורים ברוך ה' ואח שגדול ממני ב4 שנים. אבא שלי גרפיקאי עם לחץ דם גבוה שעבר צינתור בלב והוא פשוט מתעצל להוריד את הכרס. (זה חשוב ללחץ דם). אמא שלי מזכירה שמנה (לא שמנה בהגזמה אבל שמנה), טיפשה וחסרת טאקט. אח שלי 2 מטר ושמן, הוא הולך למכון כושר כבר הרבה זמן, הוריד את התחת, הרגליים ואפילו הגב שלו מרשים. אבל הבטן והציצי מסרבים לרדת (הוא פשוט טוחן בלי הפסקה והוא חושב שאם הוא יעשה ספורט כל הזמן זה לא משנה אם הוא אוכל הרבה או לא). אה כן, והוא ממש מעצבן וקנאי חולני לי ולחבר שלי כי הוא לא בתול רק מזונה אחת (אני מתכוונת לactually זונה) ואף פעם לא הייתה לא חברה.
אז יש לי משפחה שמנה. אני יו יו, פעם שמנה פעם רזה. לפני חצי שנה בערך הייתי יותר שמנה מהיום, מתביישת בתמונות אבל הורדתי קצת. שוקלת 70 בערך גובה מטר 68 בערך אבל המשקל לא משנה בתכלס, התכלס הוא מה שאני רואה במראה.
אז עברתי 2 אישפוזים אחד בן 6 חודשים עקב נסיון התאבדות ואחד בן חודש רק לאיזון תרופתי ויותר מ5 שנים של דיכאון. כן זה כולל חתכים.
ברוך השם אני כבר לא חותכת את עצמי, אפילו הפסקתי לעשן. אבל אני תמיד מוצאת דרך לפגוע בעצמי אם זה פנימי או חיצוני, זה פשוט הטבע שלי. אל תדאגו, אני לא הולכת לעשות פה יומני אכילה וכמה קלוריות מזדיינות אכלתי ביום, אני אפילו לא סופרת קלוריות כמו בלונדינית מפלסטיק.
טוב נעבור למשהו קצת יותר שמח, חבר שלי בן 21, גדול ממני ב3 שנים והוא הדבר הכי טוב שקרה לי. הוא הציל אותי ממוות והראה לי שיש בשביל מה לחיות. בשבילו ובשביל עתיד טוב יותר איתו. אנחנו כבר שנתיים, אני אוהבת אותו הכי בעולם, הוא הנסיך שלי.
בסדר עדיפות שלי הוא בא אפילו לפני המשפחה שלי. טוב, אפשר להבין...
ואני?
אני לא עושה כלום, בת 18 שלא עושה כלום עם עצמה.
פרשתי מהביצפר בכיתה יא', לא ממש הייתי בביצפר כבר אז הייתי במן מעון כזה של הבית חולים שאפשר לעשות שם בגרויות מי שרוצה אבל בעיקרון זה מקום שעושים איתנו דברים בבוקר עד הצהריים. בעיקר מנסים שנלמד. אז בסוף התחרפנתי מהמקום הזה אז עזבתי.
נסיתי לעשות שירות לאומי, עשיתי חודש בקושי וברחתי מזה.
עכשיו אני בבית, עם קצבת נכות בוגר שמניבה 2600 ש"ח בחודש שאני לא רואה ממנה שקל כי הכל הולך להורים הפושטי רגל מלפני 10 שנים שלי.
קמה, מול המחשב, הולכת לישון.
אני קוראת לזה תמיד בציניות שאני תלויה על הקיר ליופי.
הכי מצחיק שכתבתי את זה קודם בפנקס רשימות כי מנסיונות קודמים שרורשמים קודם בישרא זה נמחק. אז הייתי צריכה לשמור וסתם חרבשתי משהו ויצא לי המילה "גזעי" חע, לא מצחיק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
