יומנו של בן ישיבה

אני רוצה לצטט קטע לדוגמה מהפרק "ימות המשיח" - קטע שבעבורי היה מעניין מאד ומחדש:

"אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" אמר שמואל (ברכות לד:) והרמב"ם (הלכות מלכים יב, ב) פסק לפי מאמר זה. יש ואנשים מזכירים זאת כדי למעט את דמותם של ימות המשיח. הם טועים. הרמב"ם בוודאי לא התכוון לזה. הוא מייחס לימות המשיח את הנבואה "ושב ה' אלוהיך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (דברים ל, ג-ו). בזה יתחילו לדעתו ימות המשיח אחרי שתתקיים נבואת מלאכי "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וכו'" (מלאכי ג, כג-כד). הרי שגם הרמב"ם סובר אחדות העם ואחדות הדורות והחזרת כל העם לאדמתו. מלכות בית דוד תחזור ליושנה והמלך המשיח יבנה את בית המקדש (יד החזקה הלכות מלכים יא, א). ועל המלך המשיח ניבא ישעיהו "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו" (ישעיהו יא, ב-ה). אז יגיע זמנה של הנבואה הנפלאה "וגר זאב עם כבש... וגו'" (שם יא, ו). אמנם אומר הרמב"ם ששלום בין זאב וכבש הוא רק משל. מכל מקום מתבטא במשל זה השלום שעוד לא ראה העולם כמוהו. עמדת העמים ויחסיהם בינם לבין עצמם מתוארים בפסוקים הבאים: "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גויים ידרשו" (ישעיהו יא, י). וקשור בזה: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב-ד. מיכה ד, ב-ג. והוא מוסיף "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד, כי פי ה' צבאות דבר". שם ד).

"שעבוד מלכויות" של שמואל אין פירושו שעבוד ישראל בידי האומות בלבד. הכוונה היא ששום עם לא ילחם עוד בעם אחר, ושום עם לא ישעבד עם אחר. "שעבוד מלכויות" במובן הרחב הזה יחדל מפני שהעמים יבקשו תורה מפי ה' וע"י כך תסור מליבם רוח הכיבוש. לפיכך הקדים הכתוב "יורנו מדרכיו" ל"וכתתו חרבותם לאתים". אז יבינו האומות שהמגמה העילאית היא שלמות. ואין שלמות בלי שלום. זה שאמר צפניה הנביא "כי אז אהפך אל העמים שפה ברורה, לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (ג, ט). הרמב"ם מזהיר מאד לא להכנס לפרטי פרטים של פרשה זו (הלכות מלכים יב, ב). אבל גם הוא אומר שבימות המשיח תשוב הנבואה (מורה ב' פרק ל"ו; איגרת תימן ג קרוב לסוף). ובמשנה תורה הוא אומר "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר" (שם יב, ה). ידע מורנו הרמב"ם כי מלחמות אינן מתלקחות מאליהן. סיבות יש להן. אם תבטלנה הסיבות תחדלנה המלחמות. שלא יהא עוד רעב, קנאה ותחרות - משמעותו שלום כללי. כי במקום שיש רעב, גם קנאה ותחרות ישנה, ובמקום קנאה ותחרות שם המלחמות. הרי זה מלמדנו מה חובתנו בכל עת. הרעב לא יחדל מאליו, ובל נסמוך על הנס בדבר הנתון בידינו. נסמוך על עזרת ה' ונעשה את שלנו. על בני אדם לשקוד על ייצור מספיק. על בני אדם לשקוד על חלוקה צודקת. והרי זה שוב ענין של צדקה ומשפט. ואולי זה מסביר הסבר נוסף מדוע ירמיהו (כב, טו-טז) מזהה צדקה ומשפט עם דעת ה'. רשאים אנו לקוות שה' יביא בחסדו הגדול את ימות המשיח גם אם איננו ראויים לכך, אבל בכל יום ובכל שעה עלינו לעמול למען יונחו היסודות לבנין הנשגב".

מדובר בקטע קטן מתוך ספר מלא וגדוש בחכמה. הספר שזור כולו כמחרוזת מופלאה מתחילתו ועד סופו. קשה מאד להבין את כל הרעיון שמנסה הכותב להעביר ע"י קריאת חלק מן הספר. מומלץ לצרף לזה לפני כן את הקריאה בקונטרס "מצוות למה ניתנו" מאת המחבר שהספר מתבסס בחלקו עליו (במהדורה שבידי הקונטרס מצורף בהתחלה). למרות שהספר עיוני וצריך לקרוא אותו במנות קטנות ולהפנים, מרוב תשוקה לא יכולתי לעזוב אותו עד שסיימתי. רציתי להעתיק את הפרק "דורנו לאן" שבסוף הספר (נוסף במהדורה השניה). מדובר בפרק סיכום אקטואלי, בניגוד לשאר הספר שנכתב מלכתחילה במטרה לעסוק בשאלות הנצח ולא בשאלות אקטואליות. אלא שהפרק הזה הוא ארוך והוא סיכום של כל המושגים והנושאים הרבים שבספר. לא ניתן לקרוא אותו לפני קריאת הספר.