לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומנו של בן ישיבה


היומן הראשון שלי, והוא לא אנלוגי...

Avatarכינוי: 

בן: 32

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2010

בראי העבר


יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לא שאני מתכוון לעמוד מחר אם אני בדיוק אהיה ברחוב כשתשמע הצפירה. אני נראה מוזר מספיק גם ככה, ואני לא פרובוקציוניסט כמו ההוא שנעמד באמצע השיעור בצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל. חוץ מזה, ממילא כל אלה שכן עומדים בדקת הדומיה הזו לא באמת מתכוונים למה שהם עושים באופן חיצוני. הם היו מעדיפים שהיום הזה לא יהיה ולא יפריע להם ולא יעיק עליהם (שלא תבינו אותי לא נכון - גם אני הייתי מעדיף שהשואה לא תקרה בכלל. אבל אחרי שהיא קרתה, צריך לתעד אותה. לזכור את הזוועות ולעולם לא לשכוח). אני חושב שהרגשת צער על מה שקרה שם ואבל חרישי על ששת המיליונים הם מנהג ראוי. ואם כבר, ביום הקדיש הכללי זה יהיה עוד יותר נכון לעשות את זה. כי בעשרה בטבת לפני כאלפיים וחמש מאות שנה החל חורבן בית המקדש, שדומה לו אירע לפני כשישים שנה עם חורבן יהדות אירופה.
מכל מקום, הפוסט הזה צריך להיכתב ברוח היום. לכן מכאן והלאה אני אכתוב דברים קשורים יותר למשמעות של מה שקרה בשואה.
השואה הראתה לעולם כולו למה האדם מסוגל להפוך. האדם הוא "עַיִר פֶּרֶא" ורק ע"י עבודה קשה הוא הופך לאדם (כלשון הפסוק באיוב יא,ב: "ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד"). בלי העבודה הזו, כשהכל רק חיצוני, אפילו הגרמנים המתורבתים הופכים למפלצות. איש לא האמין. אפילו כשכבר הגיעו שמועות על הרציחות ההמוניות, היהודים סרבו להאמין. כי לא האמינו שאומה מתורבתת תוכל לבצע דבר כזה. אבל הם עשו. והם לא בחלו בשום אמצעי.
הלקח הגדול של השואה, הוא שהאנטישמיות היא לא דבר שניתן למיגור ע"י הזמן הקידמה או התרבות. השנאה ליהודים לעולם עומדת. כשכלכלת גרמניה קרסה אחרי מלחמת העולם הראשונה היו ראשי המדינה הגרמנים אשמים בתנאי הכניעה המשפילים ובאבטלה הגואה. אבל זה לא ממש עניין מישהו. ונמצאה לה דרך ישירה לתורת הגזע ולהאשמת היהודים - שרבים מהם היו בעלי ממון בגרמניה, ולהפיכה למפלצת נוראית שנזכרת בעולם בזעזוע גם למעלה משישים שנה אחרי (כן. אני יודע שזה ממש לא הרבה. זוועות האינקוויציה נזכרות/נשכחות כבר חמש מאות שנה. אבל בעשור הבא כבר עלולים לשכוח. סלחו לי על הציניות). אני לא רוצה לומר, אבל אני מוכרח לומר: אפילו הצגת הזוועות שעשו הגרמנים לא תמנע את השואה הבאה. ואם תהיה, היא תהיה קשה בהרבה.
אז אני יודע שלא הצגתי פתרון לבעיה. וזה משום שהוא לא קיים. תקראו לי מסיונר, אבל הדבר היחיד שיעזור הוא "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו". כל אותם צרות וגזרות שעברנו הם השבט שבו הקב"ה מוכיח אותנו. אפילו כשאנחנו לא סובלים אלא אומות אחרות, זה נועד לעורר אותנו. תנו לי רגע למצוא את המקור, כי אני לא זוכר. הנה מצאתי (מסכת יבמות דף סג עמוד א): "א"ר אלעזר בר אבינא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, שנאמר: הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם, וכתיב: אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר" אולי זה כבר הזמן לקחת מוסר. טרם יהיה מאוחר...

שלכם,
בן ישיבה.

עריכה: בפוסט הזה שבבלוג "לכל אחד דרכו שלו" של The last blogger (כינוי מוזר לכל הדעות) מופיע ציור עם עוצמה. אני מוכרח להודות שנשביתי בקסמי הציור הזה. ואני מתכוון ל"כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שיקרנו בבריתך" (תהלים מד). אין לי מילים כדי לתאר את ההרגשה. הכנסו ותבינו בעצמכם על מה אני מדבר.
נכתב על ידי , 11/4/2010 23:39  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סתם מחשבות. וגם הרחבת פרטי פרופיל...


אוקיי, אני יודע שאני עונה על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון, אבל נראה שלא הסברתי את עצמי די טוב.
"אחת..." כתבה בפוסט הקודם שלי תגובה, ואני מוכרח להסביר - קודם כל לעצמי ואחר כך למי שבכלל קורא - שזה שאני כותב בלוג כבר מציב אותי בנקודה כלשהי על המפה הישיבתית. אני לומד ולמדתי במוסדות חרדיים די פתוחים ואפילו כאלה שנקראים "מודרניים", אם כי לא התחברתי כל כך עם הקו. שלא תבינו אותי לא נכון. אני בן אדם עם ראש פתוח, אולי היחיד בישיבה שלי שמוכן להביט על נושא מנקודת מבט חדשה ולא להגיע עם דעות קדומות. אני זוכר שכל כך שנאתי את הקיבעון המחשבתי החרדי שכשהייתי צעיר יותר אפילו הכרזתי שאני לא מגדיר את עצמי כחרדי. אמנם לא הגדרתי את עצמי כדתי לאומי, כי אני לא לאומי ואני לא חושב בצורה שהם חושבים, אבל להיכלל תחת השם "חרדי" גם כן לא הסכמתי. עד היום אני לא מרגיש באמת שייך לכל הדבר הזה שנקרא "עולם הישיבות" החרדי שמחזיק בדעות מרחיקות לכת לגבי הארץ, הרב קוק, הדתיים הלאומיים, חב"ד, ועוד מיליון ואחד עניינים שונים. עכשיו, בנוגע ל"זרימה" שלי עם העולם - כפי ש"אחת..." הגדירה בתגובתה, מסתבר שלא ממש הובנתי. אין לי בעיה בלקיחת סיכונים. אני לוקח סיכונים מסוכנים מדי אפילו לפעמים, אבל בעניינים חברתיים אני פשוט אוהב יותר לעבוד לבד. אני לא אוהב שעוזרים לי במשהו, אני לא אוהב שדואגים לי, ואני די חושש להפקיד אחריות בידי מישהו ולסמוך עליו בעניינים שקשורים אלי. עוד דבר שאולי לא הזכרתי בפוסט הקודם הוא התדמית החברתית שלי. אני לא אוהב להיות זה שמבין במתמטיקה, בפיזיקה, בכימיה, באסטרונומיה, באווירונאוטיקה, בגיאוגרפיה, באלקטרוניקה, במחשבים ובעוד. אני לא אוהב להיות ה"סמכות" היחידה בנושא הזה. בנוף הישיבתי החרדי זה די חריג, ואני לא מעוניין להיות שונה. לכן אני מסתיר הרבה פעמים את הידע שלי בנושאים כאלה ואחרים ועושה את עצמי טיפש ב"חכמות חיצוניות", ואני משקיע מאמץ (שהוא אמנם מאד מזערי כי זה ממש לא קשה לי) להיות המצטיין ביותר בלימודי הקודש ולקנות לעצמי שם של כזה שאפשר לפנות אליו בכל שאלה הנוגעת בענייני קודש. זה אולי יוצר קצת ריחוק מה"חבר'ה", אבל זה משתלם לי בסוף. כי אחרי הכל, אני מרגיש שהעולם החרדי ה"מודרני" נסחף יותר מדי אחרי דברים שלדעתי הם שטויות גמורות. אם לומר את מה שאני חושב באמת, החרדים המודרנים של הדור שלנו הם המסורתיים של אחד הדורות הבאים, ואחר כך אולי אפילו חילונים. טוב, עד כאן לעכשיו. מקוה שהובנתי בנושא הזה למרות שגלשתי לנושאים לא ממש קשורים.

הבטחתי בכותרת גם סתם מחשבות. אז הנה אני מעלה אותן על הכתב:
יצא לי לחשוב במשך השבת הזו על כמה עניינים, ואחד מהם שדי הטריד אותי היה הגמרא במסכת קידושין (דף ל' עמוד א) שבה כתובה הפסקה הבאה: "אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא, מאי דכתיב: ושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא - ליומי. לפיכך נקראו ראשונים סופרים - שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו ד"גחון" - חציין של אותיות של ס"ת, "דרש דרש" - חציין של תיבות, "והתגלח" - של פסוקים, "יכרסמנה חזיר מיער" - עי"ן דיער חציין של תהלים, "והוא רחום יכפר עון" - חציו דפסוקים. בעי רב יוסף: וא"ו ד"גחון" מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו! מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: "והתגלח" מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנוי'! בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: 'ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן'". הסבר: רב ספרא אמר משם ר' יהושע בן חנניא את הדרשה על הפסוק "ושננתם לבניך" ובתוך דבריו הוא מזכיר שהסופרים הראשונים נקראו כך משום שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה והיו אומרים שהאות ו' שבמילה "גחון" (בפסוק "כל הולך על גחון" המופיע בסוף פרשת "שמיני" שנקראה בשבת זו) היא חציין של אותיות התורה. והוא מביא עוד כמה דוגמאות. בהמשך הוא נשאל ע"י רב יוסף איפה נגמר החצי הראשון של אותיות התורה - מצד ימין של האות ו' במילה גחון, או מצד שמאל? רב ספרא לא ידע לענות, וכשהציע רב יוסף להביא ספר תורה ולבדוק, ענה לו רב ספרא שהדבר לא יעזור משום שאין אנו בקיאין ב"חסרות ויתרות". כלומר - ספרי התורה שלנו אינם מדוייקים כפי שהיה ספר התורה שנכתב בידי משה רבנו ויש בהם אותיות יתרות על אלה שבספר שכתב משה, ומאידך חסרות בהם אותיות שהיו בספר שכתב משה (לכל מי ששואל את עצמו כיצד ייתכן הדבר - כתיב מלא וחסר).
הדבר הביא אותי להרהורים בנושא ולמסקנה די כואבת. מהמקרה הזה רואים מה עשויה לגרום שאלה אחת לדבר שהיה מקובל במשך שנים, וזה בגלל שלא טרחו לברר את הדבר עד הסוף בזמן קבלתו הראשונית או שלא העבירו אותו בנוסח מדוייק השולל טעויות. אני עצמי, כל זמן שלא הגעתי לשאלתו של רב יוסף, הבנתי שהאות ו' עצמה היא המפרידה בין שני חצאי התורה באותיות. ייתכן שגם רב ספרא הבין כך כל חייו עד שאלתו התמימה של רב יוסף שביקש בסך הכל להיות בטוח בהבנתו. אמנם במקרה הזה זה לא קריטי. גם אם לעולם לא נדע מהי התשובה לשאלה זו, הדבר לא יפריע למהלך חיינו כיהודים ישרים ועובדי ה'. אבל במקרים אחרים יש חשיבות רבה לפירוט, וחוסר דיוק קל עשוי להשפיע על דין חמור. קחו לדוגמא את הגמרא במסכת מנחות (בדף לד עמוד ב) שבגלל האפשרות הנוספת לפרש אותה יצאה לרבנו תם מבעלי התוספות שיטה חדשה בתפילין. כנ"ל גם בהמשך (בדף לו עמוד א), חוסר פירוט בלשון הגמרא עורר קושיא שיצרה לרבנו תם שיטה חדשה בברכה על התפילין והיא אף נפסקה להלכה במשנה ברורה. אילו הלשון שם היתה מפורשת כפירוש רש"י על המקום, כל קושיא לא היתה מזיזה את ההלכה ממקומה.
אלו רק דוגמאות ספורות שחשבתי עליהן. אני יודע שישנן עוד דוגמאות רבות מהחומר שלמדתי ואני יודע. אני גם לא בקי בש"ס כך שודאי ישנן עוד מחלוקות ושיטות רבות נוספות בהלכה שנבעו רק בגלל הבנה אחרת של לשון הגמרא. אי אפשר להאשים חלילה את האמוראים מסדרי הגמרא, משום שהבעיה איננה קשורה בהם כי אם בשפה העברית עצמה (הבעיה איננה נעלמת בארמית שהיא מושתת בעיקרה על עברית). השפה מאפשרת לומר דברים לא מדוייקים, ואין כללים נוקשים לסינטקס. קל לא לטעות כשמדברים עם מישהו, משום שטון הקול והבעות הפנים מקלות על ההבנה, ובכל מקרה של חוסר בהבנה תמיד ניתן לשאול אותו. לא כך הדבר כשמדובר בדברים כתובים ובפרט כשהם כתובים בקיצור. הדיוקים הלשוניים שניתן לבצע הם נכונים אבל רק עד גבול מסויים. בנוסף, חכמינו (בעיקר בתקופת הגמרא והראשונים) לא הקפידו על כתיבה סדירה לפי כללים משום שהם כמעט ולא היו קיימים בארמית. לשוננו היום מורכבת מלשונם בצירוף כללי המקרא וכללים מודרניים שהושאלו משפות אחרות. חכמים לא נהגו כך. כהוכחה לכך ניתן להביא את הגמרא במסכת עבודה זרה (דף נח עמוד ב) וכן במסכת חולין (דף קלז עמוד ב): "אמר ליה: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו" (או "לעצמן" בגירסה שבחולין. אם כי מסתבר שאחת הגירסאות היא טעות כי במשך השנים - מרוב העתקות - ה-ו' הפך ל-ן' או להיפך). אמנם שם מדובר על מילים מלשון המקרא ולא על תחביר, אבל עינינו רואות שחכמים מערבים לשון זכר בנקבה ולהיפך והתחביר הארמי אינו אחיד. כך שכאן קשה עוד יותר לדייק דיוקים לשוניים כדי לקבוע הלכה. בפרט אחרי למעלה מאלף שנים של העתקות של הנוסח המקורי שגרמו לטעויות באופן ודאי כפי שמוכח מהגירסאות השונות בכתבי היד ואפילו בין הראשונים כבר יש גירסאות שונות. אנחנו חייבים אמנם לזקק את השגיאות עד כמה שידינו מגעת אבל לא נפסיק ללמוד בגלל זה. כי נשמת החיבור עדיין קיימת, ובמקומות שיכול להיות שיש שינויי גירסאות משמעותיים ישנן אכן מחלוקות קשות בהלכה (קחו כדוגמא את שיטת רבינו תם בענין השקיעה שהיא שיטה השונה לחלוטין משיטת הגאונים. הוא מבסס את שיטתו זו בגלל סתירה בדברי רבי יהודה אך בהחלט ייתכן שישנה גירסה אחרת שתפתור שאלה זו. אמנם לנו אין את הכוח לדחות שיטת ראשונים ולקבוע שהיא אינה נכונה בגלל תירוץ כזה שהוא בגדר השערה בלבד, כך שבדינים דאורייתא מחמירים לנהוג כשיטת רבינו תם).
חשבו כמה מחלוקות וכמה פירודים בין קהילות ישראל היו נמנעים אילו רק השפה היתה נוקשה יותר כמו צרפתית למשל (נקטתי דוגמא קיצונית, אבל זה בשביל לסבר את האוזן). חשבו כמה טוב היה שבת אחים גם יחד לפחות בעניינים שבהלכה הנשענים על דקדוק בלשון. מי יודע? אולי זה חלק מאותן "שבעים פנים לתורה" - מאמר שהראשונים עמלו קשות להסביר אותו, ועדיין רב בו הנסתר מן הנגלה. אני חושב שאני אשמח מאד לגלות את התשובות לכל הספקות בבוא אליהו עם משיח בן דוד במהרה בימנו אמן. מה אתכם?

שלכם,
בן ישיבה.

נ.ב. אני יודע שהפוסט הזה הוא מאד עיוני ויתכן שרבים לא ימצאו בו ענין, אבל זה חלק מהחיים שלי, מהלבטים שלי ומהדברים שאני שמח לשתף בהם אחרים. כך שאני מקוה שהיו כאלה שהפיקו בכל זאת תועלת.
נכתב על ידי , 10/4/2010 22:44  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



באור הזרקורים


אני תוהה (בשקט) מה אני עדיין עושה כאן, אבל את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק לנגן - את מנגינת החיים. רק פעם בפעם פוקע מיתר ואז חלק מהמנגינה נגמר.
בכל מקרה, לא על זה התכוונתי לכתוב. רציתי בסך הכל לחשוב בקול. טוב, לא ממש. התכוונתי רק לחשוב בכתיבה. לחשוב על הילד שבי ואולי גם לשאת קינה על חיי הצעירים. למרות שהבטחתי לעצמי בפוסט הקודם שלא אעשה זאת.
אז הנה אני חושב, ואני מנסה להבין: למה אני כזה? אני, איך לומר? לא אוהב להיות במרכז העניינים. אני לא אוהב את התחושה הזו כששמים לב אלי. אני מעדיף להיות אלמוני. לא! אל תבינו אותי לא נכון. אני מאד אוהב כשמעריכים את מה שאני עושה, כשמחמיאים, כשאוהבים. אבל לא אותי. אני לא אוהב את זה שמציגים אותי כמי שעשה משהו, או כמי שחשב על תשובה לשאלה שאף אחד בכיתה לא ידע לענות עליה. אני אוהב להסתתר מאחורי זהות דמיונית ולצפות מהצד בתגובות. אני לא יודע ממה זה נובע בדיוק. אולי זה הפחד הגדול שלי לשגות. אני עדיין זוכר בבירור את הסיטואציה ההיא מלפני חמש שנים כאילו קרתה היום. הייתי היחיד שהצביע כשנשאלה השאלה בסוף שיעור חשבון, המורה בחר בי לענות ואני עניתי בשטף ובשמחת ניצחון ואז הגיע ההלם כשהמורה אמר רק מילה אחת: "לא". אני זוכר איך כולם הסתכלו עלי בציפיה שאציל את המצב ואת כבודה האבוד של הכיתה שלנו, ואיך אני איבדתי צבע במהירות. זה נמשך אולי שניה אחת עד שמצאתי את הטעות ותיקנתי את עצמי לשמחתו של המורה ולתשואות החברים, אבל עבורי אותה שניית דממה נמשכה כאילו נצח. אולי אני מפחד להיות במרכז בגלל הנפילה שאחר כך. איך כתוב במדרש? "לפני שבר - גאון". ה' מגביה ומרומם את קרנם של רשעים (במקרה שבמדרש מדובר על המן) כדי להעמיק את מפלתם. אולי אני מעדיף להראות טיפש ולהתחמק מהמרכז כל הזמן כדי לא להראות טועה לרגע אחד. אולי זו סתם גאוה, כזו שבגללה אני חייב להראות תמיד צודק, תמיד מושלם. ללא סייג וטעות. אולי היא זו שמובילה אותי לכך. מי יודע.
או אולי אני לא אוהב שיש יותר מדי תשומת לב סביבי. כמו שאני לא אוהב את זה שאבא שלי או מישהו אחר דואג לי. אפילו אם אני אהיה ממש חולה או פצוע ונאנק מכאבים אני לא רוצה שידאגו לי. אני לא רוצה שאנשים יפסיקו בגללי לעשות את מה שהם עסוקים בו. למען האמת, אני לא דואג לעצמי בכלל. אני נוטל אחריות על דברים רבים ובקושי מספיק לעשות הכל בזמן, אבל אני שמח. למה? בגלל שלפחות ככה כולם חושבים שאני יכול להסתדר לבד. אני לא אוהב שעוזרים לי. למען האמת, אני ממש שונא את זה. וכאן שוב אני מגיע לאותה נקודה. זו הגאוה העצמית שלי שבגללה אני לא רוצה להראות נתמך? שבגללה אני מסתיר את האמת מאחרים? שבגללה אני לעולם לא מודה בטעויות (מלבד כשהשכל שלי משתלט על הרגש)? שבגללה אני עקשן שיכול להיות הראשון ברשימת עקשני העולם? שבגללה לא אכפת לי ללכת "על החיים ועל המוות" כדי להוכיח משהו? אולי.
הגיע הזמן לעשות משהו בנידון. אי אפשר להמשיך כך. אני לא יכול להסתתר מאחורי המסכה הנוראית הזו במשך כל החיים שלי. אבל מצד שני, מאין לי האומץ והעוז לעשות זאת? הרי אני לא באמת אמיץ, אני לא גיבור, אני לא לוחם לא חת, אני בסך הכל נפש שברירית. בפרט כשמדובר בלעשות משהו שאמור למוטט את הגאוה העצמית שלי ולהשפיל אותה לתהום. אני צריך עוד זמן לחשוב על זה. אני לא יכול לעשות את זה סתם כך בפתע פתאום. זה קשה מדי ואני עצלן. אני צריך להתחיל במשהו ולהמשיך משם בעקביות. מה דעתכם שבתור התחלה אני פשוט אגיד "אתה צודק, טעיתי" כשאני טועה. בעצם, גם כשאני לא טועה אבל הצד השני ממשיך לעמוד על דעתו, עלי ללמוד לסגת מהויכוח ולא להמשיך להתווכח ולקנות לעצמי שונא נוסף.
עלי לשוב ולהיות הילד שהייתי לפני כתה ה' - הילד שלא חשב להיות קשוח בגלל המאורעות שעבר, הילד שלא נשאל ע"י אברהם במסדרון "חיים, למה אתה כזה קשוח?", לא הילד שחייך לעצמו כששמע את השאלה הזו. עלי לשוב ולהיות אותו ילד שמת כבר לפני עידן ועידנים. זה שאבא אומר עליו שהוא היה זריז ונמרץ. זה שהיתה לו נשמה בקרבו, לא לב אבן.

הרבה חומר למחשבה ולמעשה. הרבה מכדי שאי פעם הכלתי.
שלכם, בן ישיבה.
נכתב על ידי , 6/4/2010 14:17  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבן ישיבה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בן ישיבה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)