יומנו של בן ישיבה

במהלך השבת הזו נתקלתי לראשונה באב המסביר לבנו שכאשר מכונית עוברת בכביש "צריך להגיד "שאבעס"" (כלשונו).

בסיטואציה הזו נתקלתי בדרכי לתפילת מנחה של שבת. במהלך הדרך בחזרה הביתה הרהרתי בנושא וניסיתי לגבש דעה בנוגע לקריאה הזו. את ההרהורים הבלתי מוגמרים בנושא החלטתי לסכם בקצרה.

הקריאה/זעקה הזו נובעת בפשטות מכאבם של אנשים בראותם את אחיהם מחללים את השבת. אך האם אכן הדבר כה כואב עד שהזעקה הזו היא דבר בלתי נמנע? אני לא בטוח. כל מי שצעק, או חשב אי פעם לצעוק "שאבעס" לעבר מכונית חולפת, צריך לדעתי לבצע את החישוב הפשוט הבא: רבי עמרם בלוי, מגדולי הקנאים של הדור הקודם, היה לוחם ללא חת למען השבת. פעם שמע שבקולנוע אדיסון (ששכן ברחוב ישעיהו בירושלים. לא תמצאו לו שריד היום) מקדימים את מכירת הכרטיסים לסרטים טרם צאת השבת. הוא לא היסס, ועם תחילת המכירה נכנס לקולנוע ותקע את ראשו בקופה. הוא עמד כך עד צאת השבת למרות הצעקות, הדחיפות, המכות והמלקות שקיבל, ומנע מהמבקרים לקנות כרטיסים בשבת.

האם אדם שצועק את הצעקה "שאבעס" לעבר מכונית חולפת אכן מרגיש שהיה מסוגל לעשות מעשה דומה בשל הכאב שיש לו מחילול שבת? מסופקני. אם כן, לשם מה לצעוק צעקת חינם שכזו שאינה מועילה ורק מעוררת אנטיגוניזם אצל הנהג ששומע אותה? האין אלו צביעות וטיפשות של ממש?

אם באמת אכפת לאדם מאחיו שאיננו שומר שבת, הדבר הטוב ביותר הוא לא לעורר שנאה. לשם מה?

האם לא פשוט יותר לפנות אל הנהג במאור פנים ולאחל לו "שבת שלום"? האם לא עדיף לפתח אהבה ואחווה מלהעמיק את הפירוד בתקופה רבת מהמורות זו? אינני יודע מה אתכם, אבל בלי נדר, מן השבת הבאה ואילך כך אנהג אם אפגוש נהג יוצא מרכבו או נכנס אליו ביום השבת.

בציפייה לראות בהתגשמות דברי דוד "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם יְהוָה יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (תהלים פה), ובפרט לפי ההסבר שהסביר סבי זצ"ל (הובא בסוף הפוסט הארוך הזה), ובתקווה ובתפילה לגשמי ברכה,

שלכם, בן ישיבה.

לפני השבת הזו הגעתי למסקנה שענידת שעון יד בשבת אסורה על פי ההלכה מדין טלטול מוקצה (לא נעלמו מעיני דברי הפוסקים המתירים, ואולי אפרט את הנידון ההלכתי המלא בפוסט נפרד. אבל אל תדאגו, רוב הסיכויים מורים כעת לשלילה). כמובן, המסקנה הזו חייבה אותי להסיר את שעון היד שלי בערב שבת ולהסתדר בלעדיו במשך השבת כולה, אבל תוך כדי השבת למדתי לקח - נוכחתי בכוחו של הרגל.

במשך השבת כולה, חסרון השעון על פרק ידי הציק לי מאד. לא בגלל שלא יכולתי לדעת מה השעה בהרמת פרק היד, אלא משום שהיו חסרים לי המשקל והלפיתה המוכרים כל כך. הדבר הזה, השבירה הפתאומית של הרגל יום-יומי שכזה, איים להוציא אותי מדעתי. השתדלתי מאד להסיח את דעתי מן השעון, אך בכל פעם בה נזכרתי בחסרונו חשתי צורך עמוק לענוד אותו. אני גאה לעמוד כאן היום ולספר שהצלחתי להכניע את התאווה הזו, אך גם לחלוק את התובנות על כוחה של השגרה.

שמתי לב שזה לא מסתיים רק בשעון. כשאני מנסה לצלם במצלמה של אחותי, למשל, אני מרגיש מאד לא נוח. המגע הפלסטי והמשקל הנוצתי מטרידים אותי מאד. רק ברגע שאני חש את מגע המתכת של מצלמתי ואת משקלה המוכר, אני רגוע ויכול לצלם שוב כמו שצריך.

וככה זה בכל דבר. השגרה היא אכן ברוכה, קשה ככל שתהיה. יציאה מן השגרה, ועוד פתאומית כמו זו שעשיתי בשבת הזו, היא קשה ומטרידה. האדם שליו כשהוא נמצא בסביבתו המוכרת.

ואז, כשאני חושב על זה, נדמה לי שאני מצליח להבין את מה שאמר רבי ישראל מסלנט: "היזהר! כשאתה שובר מידה רעה אחת, אתה עלול לקבל שתים". כי הבלבול והסהרוריות הנוצרים בעת נסיון שבירת מידה אחת, הם כר פורה לצמיחה של מידות רעות אחרות אם לא נזהרים ונשמרים מספיק.

מקווה לעמידה קלה יותר בניסיון בשבת הבאה,

שלכם, בן ישיבה.

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יותר ויותר פעמים מרגיש צורך לספר למישהו על עצמי, לשפוך את כל מה שאני צובר במשך היום ולנסות ללא הצלחה לסחוט לפחות דמעה קטנה אחרי שנים שבהן דמעותי התייבשו והתגיישו על לוח ליבי ויצרו שם איזושהי חומת מלח בלתי עבירה.

וזה מוזר לי.

אני מגדיר את עצמי כאדם חזק נפשית. או לפחות חזק מספיק כדי לעבור 17 שנים מלאות במאורעות לא נעימים, בלשון המעטה ובמצוקות מסויימות נוספות ולהמשיך לפטור זאת בביטול כלאחר יד ולחיות את חיי באושר כאילו הכל בסדר בלי השפעה של ממש על סדר היום שלי או על חיי החברה שלי. חזק מספיק גם כדי לא לספר לאיש על מצבי האמיתי וכדי לבוז בליבי לאנשים שהרגישו צורך לשפוך בפני את בעיותיהם השונות.

ופתאום, אני מרגיש צורך גובר לשפוך את אשר על ליבי? זה היה מוזר לי והחלטתי לנסות להבין ממה זה נובע. לכן, נברתי בזכרוני ושמתי לב שזה התחיל איפשהו בסביבות התלונות הראשוניות ששפכתי כאן בבלוג כחלק מכתיבה "יומנית" על דברים קטנים שאירעו לי במהלך הזמן והבנתי שאיזשהו סכר נפרץ בי ושפשוט התרגלתי להתלונן במקום לקבל ולהמשיך הלאה. הבנתי שסיפור הדברים גרם לי להרגיש טוב יותר בצורה כלשהי ושהעצלות הטבעית שלי פשוט גרמה לי לרצות לא להתאמץ אלא להשליך את כל מה שהלב שלי מחזיק.

כאן מצאתי את עצמי תוהה למה בני אדם מרגישים הקלה כשהם מספרים למישהו על בעיותיהם והמסקנות הראשוניות שלי קצת מערערות את שלוותי. כי הרי בני אדם לא מוצאים מנוח במי שמקשיב לסיפור שלהם אך לא מוכיח השתתפות רגשית. להיפך, הם מרגישים רע יותר. בני אדם מרגישים טוב יותר רק כאשר השומע משתתף בצערם, אפילו אם אין בפיו מילות נחמה. או אם נתרגם את זה למסקנה נמהרת: בני אדם נרגעים מעט מצערם כאשר הם מצליחים לערער את שלוותו של מישהו ולגרום לו להצטער גם כן ולא כאשר השומע ממשיך "להתנשא" מעליהם.

עם המסקנה הזו אני מוכרח שלא להסכים, כי זה פשוט לא נראה לי הגיוני שהרגש האנושי באמת פועל מתוך שיקולים קטנוניים כאלה. ואם מתחשבים בזה שאני מעולם לא שפכתי את ליבי בכנות בפני מישהו, השיפוט שלי הוא חסר בסיס, כי "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". לכן, נראה לי שאני אפנה את השאלה אליכם: מדוע, לפי הבנתכם, אתם מרגישים הקלה כאשר אתם מספרים למישהו על דאגתכם/צערכם/מצוקתכם והוא משתתף בה? ואם אתם כותבים בלוג אישי, אשאל גם: מה גרם לכם בכלל לפתוח בלוג?

בניסיון לסגור את הפרצה בחומת המלח,

שלכם, בן ישיבה.