יומנו של בן ישיבה

אם חשבתי שהסערה תמה, הרי שהשקט הזה היה רק השקט שלפני הסערה. ב-ynet פורסמה הכתבה הזו לפני זמן מה והובאו בה דבריו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין (שאני, אגב, מעריך מאד אותו כאדם רציונלי) בנוגע לפסקו של הרב אברהם יוסף הקובע כי שופטים אינם יכולים להצטרף למניין ולכל דבר שבקדושה.

לעצם הנושא ההלכתי, כבר הבעתי את דעתי בפוסט הזה. אבל בפוסט שלפניכם אני מעוניין להביע את דעתי על צורת ההתבטאות. השופט רובינשטיין, עם כל גדלותו כאדם לא נמנע מלהשמיץ את פסק ההלכה, לא מסיבות הלכתיות, אלא מסיבות אגואיסטיות אישיות של פגיעה בכבודו ובכבוד השופטים בלבד.

הפנייה שנערכה בזמנו אל הרבנות הראשית הביעה מחאה. גם בנאומו הנוכחי לא דרש השופט דיון הלכתי בנושא ובחינה של מקורות ההלכה, אלא בחר בהשמצה חד צדדית את הרב יוסף ואת הרבנים הראשיים שלא "נחלצו" לעזרת שופטי ישראל פשוט משום שהם סוברים כי כך היא ההלכה באמת.

לאחרונה אני כותב בפוסטים שלי על הנושא החברתי ועל חוסר הסובלנות וההבנה ההדדית שפושים בשנים האחרונות בישראל כנגע צרעת. כבוד הדדי כמעט אינו בנמצא ופתיחות וסובלנות הם מצרכים נדירים. השופט רובינשטיין, בפנייתו הפומבית, חשב לתקן ונמצא מקלקל. אין זו דרך פניה לניהול דיון מכובד, כי אם קריאת תיגר. לא רבות הן קריאות התיגר מן הסוג הזה שנענו בדיון משותף מן הצד השני, ודאי שלא לאחר השמצה שכזו. אם נשרוד את המהומה החברתית שקמה ושאולי עוד תקום בעקבות דברים אלה, אינני יודע. אני מניח שכן, אבל מצבנו כעם יהיה רק גרוע יותר לאחר מכן.

שוב - לא עלינו לחפש את הצדק, כי אם את השלום. אך שלום זה לא יושג כל עוד לאנשים אכפת מכבודם הפגוע בלבד. הדיון כבר כמעט ונשכח, אך לשופט רובינשטיין ולחבריו היתה מטרה להוציא הודאה מן הרב יוסף כי טעה או לכל הפחות להשימו בבידוד הלכתי. לשם השגת מטרה זו, לא בחל השופט הנכבד בליהוט העניין מחדש ובליבוי שנאת הפלגים זה לזה.

מי ייתן ונבין כי עלינו לשקוד על אחדות העם ולא על השבת כבודנו. "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" אמר שלמה (קהלת, פרק ז). לא, אינני מאחל לאיש לחוות אבדן של קרוב או רחוק. אבל מאחל אני לכולנו לתת אל ליבנו כי סוף כל האדם הוא מוות ולפעול לשם השגת שלום ולשם טובת האנושות, לא לבזבז את זמננו ולהרוס את עולמנו במשחקי כבוד מטופשים.

שלכם,

בן ישיבה

והנה, הגעתי לנושא טעון שנדוש כבר 15 שנים ונטחן עד דק. אבל רגע, לפני שאתם קופצים עלי (או בורחים מהבלוג בגלל המילים האלה), אני רוצה להשחיל משהו: נכון, אני מוגדר כחרדי, לא עשיתי דבר כדי לשמר בקרבי את זכרו של יצחק רבין; והכי גרוע - אכפת לי ממותו בדיוק כמו שאכפת לי מג'ון פ. קנדי (או במילים אחרות - לא אכפת לי, אבל זה כבר לא קשור למשפטים הקודמים. אל תסיקו מסקנות מהירות, זה סתם בגלל שמחלקת הרגש במוח שלי פגומה באופן קשה...).

לאור האמור לעיל זכות הדיבור בנושא זה אמורה להישלל ממני (אם יהיה לי מזל תהיינה כמה תגובות נאצה שכותביהם לא ישימו לב למשפט הזה והם יפטירו בזלזול: "מי אתה בכלל שתדבר?", אבל אני אקבל גם את זה ברוח טובה, שכן לפחות מישהו קרא עד המשפט הזה...). אבל מה כן? אכפת לי מהצורה שבה מנסים ל"שמר" את זכרו של מנהיג שאולי היה דגול (אין לי מושג אם היה דגול, באמת שלא. ב-95' הייתי קטן מכדי לדעת שמשהו כמו רצח ראש ממשלה קרה, וגם אם כן - ברור שאני לא יכול לשפוט את האיש (ואת האגדה, לפי קולות מסויימים על המפה הפוליטית הישראלית)). אבל יום הזכרון לרצח רבין, היום שהיה אמור להוות מוסר לדורות, היום שהיה אמור להעביר את מורשתו של רבין אינו אלא יום שבו מורים מכנסים את תלמידיהם היגעים ומקריאים בפניהם סיסמאות כמו "ילדי הנרות" ו"רצח הדמוקרטיה" שאין שום קשר בינן לבין מורשתו של רבין, או לרצון להנחיל את משמעותה של דמוקרטיה ולגנות את האנרכיה.

אמת, אינני יכול להביע את דעתי על רבין עצמו או על מעשה רציחתו. אינני יודע מספיק, ומי שמני לשפוט לליבו ומעשיו של אדם? אבל דבר אחד צריך להבהיר: מורשתו של רבין איננה ה"שלום" או הפעולות האחרות שעשה בימי חייו, לא. מורשתו של רבין, זו שאמורים מורים להעביר לתלמידיהם, היא אחרת לגמרי. רבין אולי עשה טעויות גורליות בימי חייו בתפקידיו הרבים ואף ייתכן שהוא טעה בהן שלא בתום לב. אך מאידך גיסא היו בו סובלנות, פתיחות ולב יהודי חם. הוא לא כעס על ההשמצות נגדו אלא כאב את הפילוג שנוצר בעם בגללן. הוא לא קבע גבולות בשרירות לב אלא שינה את תוואי ההסכם על דעת עצמו לאחר שח"כ מנחם פרוש ז"ל בכה תמרורים לפניו באותה פגישה גורלית בה נדון עניינו של קבר רחל. זוהי מורשתו של רבין. כאדם, לא כ"מנהיג".

טקסי זכרון המעלים על נס את האיש כאליל, כמנהיג יקר וכפטרונו של השלום שנרצח על לא עוול בכפו, אינם משיגים את מטרתם. הנסיון הוכיח כי אי אפשר לזעזע אדם לאורך זמן בהצגת ובסיפור המאורעות הקשים שאירעו, לא לאורך זמן. חמש עשרה שנה הספיקו כדי להפוך את טקסי הזכרון הללו, שאמורים היו להשריש את ייעודנו כחברה וכעם מאוחד, שאמורים היו אולי לנהל שיח פתוח על דמוקרטיה ועל פתיחות מחשבתית, לשם ריק מתוכן שהתלמידים מעדיפים להדחיק ולהרחיק את קיומו, כי זה מייגע. כי הם כבר אדישים למראות, לבכיות החוזרות ונשנות ולסיסמאות של מחבקי הנרות, של אלו שבילו את אותו הלילה בכיכר מלכי ישראל בבכי על ה"מנהיג" שהלך ועל השלטון שקרס במקום לבכות את הפילוג ואת צרות המחשבה שהביאה לכל זה.

לא זו בלבד שטקסים כאלה מחמיצים את מטרתם, הם גם משיגים את המטרה ההפוכה. שכן דיבורים קלושים על דמוקרטיה ועל "שלום" תחת צילו הכבד של הרצח ותחת המעטה האפל של פולחן האישיות הזה, מעוררים שוב ושוב את הוויכוח על האיש עצמו ואת השנאה שרחשו לו הפלגים שמתוכם יצא מי שביצע את הרצח. במקום למנוע את הרצח הבא ואת ההתפוררות ההדרגתית בעם, במקום להתמקד בגיבוש ובשיח דמוקרטי בעל פתיחות מחשבתית אמיתית, אנו שבים ומעמיקים את הפלגים בעם מדי שנה בויכוחים נצחיים על הצדק.

לא עת להיות צודקים, עת להיות חכמים. עת ללמוד מן הטעויות שנגרמו בגלל הפילוגים שנוצרו בנו במשך שישים שנות קיומה של מדינת ישראל ובמשך 3500 שנות קיומו של עמנו. עת לשלום.

שלכם,

בן ישיבה.

כדי לעמוד על משמעותו המלאה של ציווי זה עלינו לבחון: מי היה רבי אליעזר הגדול? רבי אליעזר בן הורקנוס היה בסך הכל בנו של בעל אחוזה ושדות עשיר שהיה עם הארץ גמור ולא למד תורה מימיו. תחת ידו של אביו גדל הנער להיות מפקח על עבודת החרישה בשדות, אך מיום ליום הבין שאין מקומו בעבודה זו ושהוא רוצה ללמוד תורה. בגיל 22 (או 28, לפי גרסה אחרת) הציע לפני אביו את הרעיון לפיו יעזוב את העבודה וילך ללמוד אצל רבן יוחנן בן זכאי בירושלים. כעס האב על "שגיונותיו" של בנו החפץ להמיר את חיי העבודה והעושר בחיי "בטלה", ביטל את הרעיון מכל וכל וכדי להוציא את הרעיון מליבו גזר עליו שלא יקבל אוכל עד שיחרוש מדה מסויימת של שטח בקרקע. אליעזר חרש את הסך שהטיל עליו אביו אך החליט שלא יוכל להמשיך בעבודת השדה וברח לירושלים. בא ללמוד בישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי אך לא היה לו כסף לאוכל. לאחר כמה ימים שם לב רבן יוחנן בן זכאי שריח רע נודף מפיו של אליעזר הצעיר. שאלו: "אכלת היום?" שתק. שלח שליחים לאכסניה שבה התארח ושאלם: "נתתם לאליעזר לאכול?", אמרו לו: "לא. חשבנו שהוא סועד אצלך". הלכו ובדקו בחדרו ומצאו שק מלא עפר שממנו היה אוכל כל אותם הימים. ברכו רבן יוחנן בן זכאי ואמר: "כשם שעלה לפני ריח רע מפיך, כך יצא לך שם טוב בתורה", ואכן יצא שמו בתורה עד שנקרא רבי אליעזר הגדול ורבי עקיבא (שהיה תלמידו הגדול ומי שהיה גדול הדור בדור שלאחר מכן) אמר שכל תורתו (של רבי עקיבא) אינה אלא כלקיקת כלב מן הים מתורת רבי אליעזר (זוהי הגרסה המקובלת לסיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס על פי "אבות דרבי נתן" ו"פרקי דרבי אליעזר", אך במדרש תנחומא (פרשת לך לך, סימן י) מובא סיפור שונה המתאר את התהליך שעבר רבי אליעזר בן הורקנוס מהיותו מפקח החרישה בשדותיו של אביו ועד הפיכתו לגדול ישראל).

רבי אליעזר היה מעורב בוויכוח קשה עם חבריו, ויכוח המכונה בשם "תנורו של עכנאי" בו הוא התיר והם אסרו. הגמרא מספרת את מהלך הדברים (מסכת בבא מציעא, דף נט, עמוד ב): "תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". מאי "לא בשמים היא"? (כלומר: מהי משמעותו של הביטוי "לא בשמים היא"?) אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטות" (ומכיון שדעת רוב החכמים היתה לאסור, לא מתחשבים אפילו בבת קול מן השמים המודיעה שההלכה כרבי אליעזר).". ראו חכמים שהוויכוח אינו עומד להסתיים וחששו לערעור ההלכה בישראל ולפיכך החליטו לנדותו. עד יום מותו לא הותר החרם שהוטל עליו והוא נפטר כמנודה.

על כל פנים, מסיפורים אלו ניתן ללמוד על גדלותו של רבי אליעזר ועל ענוותנותו. שכן לא זו בלבד שלא חינך את בנו לזלזול בחבריו שנידוהו, אלא שציווה אותו בסוף ימיו שלא לבוז אפילו לאדם הפחות ביותר.

כזו היתה גם אישיותו של המנוח שהיה אישיות חשובה ובעל טרדות ועיסוקים רבים ועם זאת היתה לו שימת לב לצרכיו ולדעתו של הזולת ואפילו יהא זה האדם הפחות ביותר. לא היה בכך משום בזיון לכבודו, כי אם מושא להערכה.

כזו גם צריכה להיות חברה הדוגלת בשלום, באהבה ובאחווה. כזו צריכה להיות חברה אנושית, ויהודית בפרט. אחד מן הנוכחים באזכרה (המשתייך לחסידות ברסלב) דיבר על כך שמובא בספרים כי לכל יהודי ישנה אחיזה באות אחת מן התורה והוסיף על כך בשם רבי נחמן מברסלב כי כל זאת כאשר שוררים אהבה וכבוד הדדי בין בני האדם, אולם כאשר איש מזלזל ברעהו - אחיזתו בתורה מתרופפת ואין הוא ראוי לקבלת התורה. זוהי דרך ארץ שקדמה לתורה (ע"פ מסכת אבות פרק ג משנה יז) - התנהגות מכובדת היא התנאי לקבלת התורה ולהכלתה.

הוסיף אבי הי"ו ואמר: המדרש (ילקוט שמעוני, תהלים, רמז תתלד; וכן בבראשית רבה, פרשה ח) מספר כי בשעה שרצה אלוהים לברוא את האדם התנהל ויכוח קשה בשמים: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף - אמר רבי סימון, בשעה שבא הקב"ה לבראת אדם הראשון נעשו המלאכים כתות כתות; מהם אומרים 'ייברא' ומהם אומרים 'אל ייברא'. חסד אומר - ייברא, שהוא גומל חסדים; אמת אומר - אל ייברא, שכולו שקר; צדק אומר - ייברא, שהוא מלא צדקות; ושלום אומר - אל ייברא שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה - רבש"ע, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייא [=תואר מלכות] שלך? תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב [=זה פירוש הכתוב] - 'אמת מארץ תצמח'".

הפירוש המקובל למדרש זה הוא כי ע"י "השלכת" האמת נוצר רוב של שתי כיתות המצדדות בבריאתו לעומת כיתה אחת בלבד המתנגדת. אך לכאורה, לפי פירוש זה, מדוע השליך דוקא את האמת? למה לא את השלום? הסביר אבי: משום שאילו היה משליך את השלום לא היתה משמעות לרוב למול האמת העומדת ומציגה בבהירות את המציאות. אבל בהשלכת האמת, השלום "ביטל את דעתו" בפני דעת שתי הכיתות האחרות על מנת לשמור על השלום.

סבי זצ"ל ביאר את דברי המדרש בכיוון שונה - בבחינה מחשבתית ופילוסופית (ציטוט דבריו כפי שהובאו בהקדמת אחד מן הספרים שערך. הסוגריים המרובעות הן שלי):

"נראה לי בביאור המאמר, כי המלאכים העתידים להשגיח על מעשי האמת והשלום של האדם טענו: הן אמת שבני אנוש עתידים לגמול חסד איש לאחיו ולתת צדקה ולפרנס איש לרעהו, אבל על פי הרוב, מתִגְרַת יד מזגו וטבעו, אין איש אשר יעשה זאת מטוב לב, בעין יפה ובנפש חפצה; רק מסיבת איזו פניה זרה או מחמת איזה הכרח, שלא מרצונו; באופן אשר גם אם בפועל נראה כאוהב את רעהו, דורש טובתו ומבקש תועלתו, הלא לאמונה הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, וכמו סער בנפשו, ובקרבו מתחוללת מלחמה פנימית בין שני יצריו, אם לעשות חסד אם לחדול, אם לתת צדקה אם להמנע; ונמצא כי כל אהבתו וחמלתו הנגלית לעין רואים שקר מעטָהּ [=המעטה שלה] וקטטה חתולתָהּ [=מלשון "חיתולָהּ", כיסויָהּ]; ורחמנא הלא ליבא בעי [=אלוהים מעוניין בכוונת הלב] כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.

אולם הקב"ה אשר לו נגלו כל תעלומות, ידע מראש כל זאת; ואפילו הכי [=ולמרות זאת] התרצה במעשי החסד והצדקה אשר יעשה האדם, אף אם לא תהיה אהבת הבריות התמימה הרוח החיה בהם, ותהיה אם כן האמת נעדרת, והחליט שלא להשגיח אל [=לא להתחשב ב-] פנימיות המעשה, רק אל חיצוניותו; וכאשר טענו המלאכים איך הוא מבזה ענין כה חשוב ונכבד כה'אמת' אשר הוא חותמו, השיבם כי מעולם לא עלה במחשבתו לבזות את ה'אמת' ולהשליכה מנגד עיניו לנצח, כאשר טעו הם בחשבם כן; רק לפי שעה גמר אומר [=רק באופן זמני החליט] שלא לשים עין השגחתו עליה [=שלא להתחשב בה] ושלא לדון על פיה את מעשה האדם, ושלא להענישו על היעדרה, יען כי הוא יתברך [=משום שאלוהים] ידע כי בהרגיל האדם את עצמו לעשות חסד עם רעהו, פעם אחר פעם, יציצו ויצמחו בלבו רגשי אהבה תמימה ונאמנה, חמלה וחנינה, עד כי בהמשך הזמן תהיינה כל פעולות חסדו עשויות בתום לב, באמת וביושר, מתוך שמחה ושלווה פנימית, ומתוך שלא לשמה בא לשמה [מושג תלמודי שמשמעותו: אף שבהתחלה האדם עושה את המעשה מתוך אינטרס, עם הזמן יעשה את המעשה מתוך רצון טוב, כן ואמיתי]; וזוהי כוונת אמרו [=וזוהי כוונת המדרש באמרו]: "'תעלה אמת מן הארץ!', הדא הוא דכתיב 'אמת מארץ תצמח'".

ומן הטעם הזה לא אמר רבי סימון שהקב"ה השליך את ה'שלום' לארץ, כאשר עשה [=כמו שעשה] ל'אמת'; יען השלום הנרצה פה (היינו שקט הנפש ושלוות הרוח במעשה החסד ונתינת הצדקה) הולך שלוב יד עם ה'אמת'; ובעת תצמח ותופיע האמת במעשי האדם, יופיע איתה גם ה'שלום'."

מי יתן ונגיע לדרגה זו של "אל תהי בז לכל אדם", שנעשה מעשי חסד וצדקה מתוך רצון כן וטוב, שנחזיק בשלום, שנחיה באחוות אחים גם עם בעלי תפיסות והתנהגות שונות בתכלית משלנו ושנצמיח במעשנו אמת מן הארץ,

שלכם, בן ישיבה.

כשאמרו לנו את זה במהלך שיעור בישיבה לפני כשנתיים, אחד מן התלמידים אמר (ספק לעצמו, ספק לאחרים): ה'אותיות הנסתרות' נשמעות לי מקום מסתורי ומרתק, נראה לי שאני מעוניין שנשמתי תהיה אחוזה באחת כזו...