יומנו של בן ישיבה

אתמול ישבתי וכתבתי, ומחקתי ושוב כתבתי, ושוב מחקתי ובסופו של דבר התייאשתי. למראה הררי הפוסטים המתגבהים בטיוטות, תכננתי להוציא לפחות פוסט אחד מאפלה לאורה, אבל אז באה האש והאירה את החושך כל כך עד ששרפה לי את כל החשק לעשות זאת.

השריפה המשתוללת במורדות הכרמל היא אסון גדול, אחד האסונות הגדולים שידעה ישראל. אך למרבה הפלא, דוקא בעת האסון, בעת הצרה, למרות הנכונות לעזור והדאגה למפונים, בעוד בכרמל שוצפת האש ופחד ובהלה נוגשים, כאן החיים מתנהלים בשלהם כאילו אין קשר . ההכנות למסיבות למיניהן ממשיכות להתנהל במלוא העוז, במקום לעצור, להפסיק ולהסתכל על האחר. וכן, אני יודע, לא ניחנתי ברגשנות מיוחדת. להיפך, מותם של 41 אנשים לא זיעזע אותי (ואני מיצר על כך), אבל האירוע כולו הטיל מועקה גדולה על ליבי. ולא, זה לא בגלל שיש לי קרובי משפחה בחיפה. להם אני לא דואג.

ההיתה כזאת בהיסטוריה? הגמרא במסכת גיטין (דך נז, עמוד א) מספרת שבשעת החורבן חשש קיסר רומא שמורדים בו היהודים תושבי העיר ביתר, כיון שמנהג היה אצלם להוציא תרנגול ותרנגולת לפני החתן והכלה בעת חופתם ובא גדוד של חיילים רומאים ונטל את התרנגול והתרנגולת. ראו בכך היהודים סימן רע והתנפלו עליהם. הגיע הקיסר וצר על ביתר אך לא היה יכול לכובשה כיון שהיה בביתר גיבור אחד בשם בר-דרומא שהיה לוחם מומחה והיה הורג כסופה במחנהו של קיסר רומא. ראה הקיסר כך, עמד והוריד כתרו מעליו וביקש רחמים מאלוהים ואמר: "אם נוח לך שאני מלך, אל תפיל אותי ואת מלכותי ביד אדם אחד". בינתיים ראה בר-דרומא שכוחו בידו, התגאה ואמר: "הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא בצבאותנו". מיד בא נחש והכישו ומת. ראה הקיסר שנעשה לו נס, והחליט לעזוב את העיר ביתר בשלווה. ראו היהודים כך, שמחו והתחילו לחגוג והדליקו כל כך נרות מרוב שמחה עד שאפשר היה לזהות את חותם טבעת המלך במרחק מיל מהעיר. ראה זאת קיסר רומא, התרגז והחליט שלא ישאיר שריד ופליט בביתר. מיד נכנסו לביתר שלוש מאות אלף נושאי חרב והרגו בכל הבא ליד במשך שלושה ימים ושלושה לילות. וכל כך גדולה היתה העיר וכל כך גדול היה הנתק, עד שבזמן שבחלק אחד של העיר שררו מהומה וקטל, בחלק השני עוד המשיכו החגיגות בשירים ומחולות.

יהיו מי שיכעסו ויגידו שהחיים חייבים להימשך. הם צודקים, ישנם דברים שתלויים בהרגשת הלב, אבל בכל זאת צריך לשים לב לדבר אחד: לפני שלוש שנים (אם אני לא טועה), יזמו ארגונים ירוקים כיבוי נר אחד מנרות החנוכיה כדי להביא למודעות לשמירה על איכות הסביבה. אני חושב שבדומה לזה החיים צריכים להימשך, אבל צריכים לכבות נר אחד מנרות השמחה בליבנו ולהדליק תחתיו נר זיכרון לנופלים ולהשתתפות בצערם של כל מי שהיו צריכים לפחד ולנטוש את בתיהם בבהלה, של כל אלה שאיבדו את רכושם, של אלה שספגו מהלומה. עלינו לשמוח על כך שאנו לא נפגענו, אך עם זאת אל לנו להיות אדישים. אנשים אחים אנחנו.

בתקווה לכיבוי השריפה במהרה, לשבת שלום ולהתקיימות דברי הגמרא (בבא קמא דף ס, עמוד ב): "'כי תצא אש ומצאה קוצים' - תצא מעצמה, 'שלם ישלם המבעיר את הבערה' - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הצתי אש בציון, שנאמר: (איכה ד) 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה', ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: (זכריה ב) 'ואני אהיה לה... חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה'",

שלכם, בן ישיבה.