במהלך השבת הזו נתקלתי לראשונה באב המסביר לבנו שכאשר מכונית עוברת בכביש "צריך להגיד "שאבעס"" (כלשונו).
בסיטואציה הזו נתקלתי בדרכי לתפילת מנחה של שבת. במהלך הדרך בחזרה הביתה הרהרתי בנושא וניסיתי לגבש דעה בנוגע לקריאה הזו. את ההרהורים הבלתי מוגמרים בנושא החלטתי לסכם בקצרה.
הקריאה/זעקה הזו נובעת בפשטות מכאבם של אנשים בראותם את אחיהם מחללים את השבת. אך האם אכן הדבר כה כואב עד שהזעקה הזו היא דבר בלתי נמנע? אני לא בטוח. כל מי שצעק, או חשב אי פעם לצעוק "שאבעס" לעבר מכונית חולפת, צריך לדעתי לבצע את החישוב הפשוט הבא: רבי עמרם בלוי, מגדולי הקנאים של הדור הקודם, היה לוחם ללא חת למען השבת. פעם שמע שבקולנוע אדיסון (ששכן ברחוב ישעיהו בירושלים. לא תמצאו לו שריד היום) מקדימים את מכירת הכרטיסים לסרטים טרם צאת השבת. הוא לא היסס, ועם תחילת המכירה נכנס לקולנוע ותקע את ראשו בקופה. הוא עמד כך עד צאת השבת למרות הצעקות, הדחיפות, המכות והמלקות שקיבל, ומנע מהמבקרים לקנות כרטיסים בשבת.
האם אדם שצועק את הצעקה "שאבעס" לעבר מכונית חולפת אכן מרגיש שהיה מסוגל לעשות מעשה דומה בשל הכאב שיש לו מחילול שבת? מסופקני. אם כן, לשם מה לצעוק צעקת חינם שכזו שאינה מועילה ורק מעוררת אנטיגוניזם אצל הנהג ששומע אותה? האין אלו צביעות וטיפשות של ממש?
אם באמת אכפת לאדם מאחיו שאיננו שומר שבת, הדבר הטוב ביותר הוא לא לעורר שנאה. לשם מה?
האם לא פשוט יותר לפנות אל הנהג במאור פנים ולאחל לו "שבת שלום"? האם לא עדיף לפתח אהבה ואחווה מלהעמיק את הפירוד בתקופה רבת מהמורות זו? אינני יודע מה אתכם, אבל בלי נדר, מן השבת הבאה ואילך כך אנהג אם אפגוש נהג יוצא מרכבו או נכנס אליו ביום השבת.
בציפייה לראות בהתגשמות דברי דוד "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם יְהוָה יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (תהלים פה), ובפרט לפי ההסבר שהסביר סבי זצ"ל (הובא בסוף הפוסט הארוך הזה), ובתקווה ובתפילה לגשמי ברכה,
שלכם, בן ישיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
