יומנו של בן ישיבה

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יותר ויותר פעמים מרגיש צורך לספר למישהו על עצמי, לשפוך את כל מה שאני צובר במשך היום ולנסות ללא הצלחה לסחוט לפחות דמעה קטנה אחרי שנים שבהן דמעותי התייבשו והתגיישו על לוח ליבי ויצרו שם איזושהי חומת מלח בלתי עבירה.

וזה מוזר לי.

אני מגדיר את עצמי כאדם חזק נפשית. או לפחות חזק מספיק כדי לעבור 17 שנים מלאות במאורעות לא נעימים, בלשון המעטה ובמצוקות מסויימות נוספות ולהמשיך לפטור זאת בביטול כלאחר יד ולחיות את חיי באושר כאילו הכל בסדר בלי השפעה של ממש על סדר היום שלי או על חיי החברה שלי. חזק מספיק גם כדי לא לספר לאיש על מצבי האמיתי וכדי לבוז בליבי לאנשים שהרגישו צורך לשפוך בפני את בעיותיהם השונות.

ופתאום, אני מרגיש צורך גובר לשפוך את אשר על ליבי? זה היה מוזר לי והחלטתי לנסות להבין ממה זה נובע. לכן, נברתי בזכרוני ושמתי לב שזה התחיל איפשהו בסביבות התלונות הראשוניות ששפכתי כאן בבלוג כחלק מכתיבה "יומנית" על דברים קטנים שאירעו לי במהלך הזמן והבנתי שאיזשהו סכר נפרץ בי ושפשוט התרגלתי להתלונן במקום לקבל ולהמשיך הלאה. הבנתי שסיפור הדברים גרם לי להרגיש טוב יותר בצורה כלשהי ושהעצלות הטבעית שלי פשוט גרמה לי לרצות לא להתאמץ אלא להשליך את כל מה שהלב שלי מחזיק.

כאן מצאתי את עצמי תוהה למה בני אדם מרגישים הקלה כשהם מספרים למישהו על בעיותיהם והמסקנות הראשוניות שלי קצת מערערות את שלוותי. כי הרי בני אדם לא מוצאים מנוח במי שמקשיב לסיפור שלהם אך לא מוכיח השתתפות רגשית. להיפך, הם מרגישים רע יותר. בני אדם מרגישים טוב יותר רק כאשר השומע משתתף בצערם, אפילו אם אין בפיו מילות נחמה. או אם נתרגם את זה למסקנה נמהרת: בני אדם נרגעים מעט מצערם כאשר הם מצליחים לערער את שלוותו של מישהו ולגרום לו להצטער גם כן ולא כאשר השומע ממשיך "להתנשא" מעליהם.

עם המסקנה הזו אני מוכרח שלא להסכים, כי זה פשוט לא נראה לי הגיוני שהרגש האנושי באמת פועל מתוך שיקולים קטנוניים כאלה. ואם מתחשבים בזה שאני מעולם לא שפכתי את ליבי בכנות בפני מישהו, השיפוט שלי הוא חסר בסיס, כי "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". לכן, נראה לי שאני אפנה את השאלה אליכם: מדוע, לפי הבנתכם, אתם מרגישים הקלה כאשר אתם מספרים למישהו על דאגתכם/צערכם/מצוקתכם והוא משתתף בה? ואם אתם כותבים בלוג אישי, אשאל גם: מה גרם לכם בכלל לפתוח בלוג?

בניסיון לסגור את הפרצה בחומת המלח,

שלכם, בן ישיבה.