אם חשבתי שהסערה תמה, הרי שהשקט הזה היה רק השקט שלפני הסערה. ב-ynet פורסמה הכתבה הזו לפני זמן מה והובאו בה דבריו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין (שאני, אגב, מעריך מאד אותו כאדם רציונלי) בנוגע לפסקו של הרב אברהם יוסף הקובע כי שופטים אינם יכולים להצטרף למניין ולכל דבר שבקדושה.
לעצם הנושא ההלכתי, כבר הבעתי את דעתי בפוסט הזה. אבל בפוסט שלפניכם אני מעוניין להביע את דעתי על צורת ההתבטאות. השופט רובינשטיין, עם כל גדלותו כאדם לא נמנע מלהשמיץ את פסק ההלכה, לא מסיבות הלכתיות, אלא מסיבות אגואיסטיות אישיות של פגיעה בכבודו ובכבוד השופטים בלבד.
הפנייה שנערכה בזמנו אל הרבנות הראשית הביעה מחאה. גם בנאומו הנוכחי לא דרש השופט דיון הלכתי בנושא ובחינה של מקורות ההלכה, אלא בחר בהשמצה חד צדדית את הרב יוסף ואת הרבנים הראשיים שלא "נחלצו" לעזרת שופטי ישראל פשוט משום שהם סוברים כי כך היא ההלכה באמת.
לאחרונה אני כותב בפוסטים שלי על הנושא החברתי ועל חוסר הסובלנות וההבנה ההדדית שפושים בשנים האחרונות בישראל כנגע צרעת. כבוד הדדי כמעט אינו בנמצא ופתיחות וסובלנות הם מצרכים נדירים. השופט רובינשטיין, בפנייתו הפומבית, חשב לתקן ונמצא מקלקל. אין זו דרך פניה לניהול דיון מכובד, כי אם קריאת תיגר. לא רבות הן קריאות התיגר מן הסוג הזה שנענו בדיון משותף מן הצד השני, ודאי שלא לאחר השמצה שכזו. אם נשרוד את המהומה החברתית שקמה ושאולי עוד תקום בעקבות דברים אלה, אינני יודע. אני מניח שכן, אבל מצבנו כעם יהיה רק גרוע יותר לאחר מכן.
שוב - לא עלינו לחפש את הצדק, כי אם את השלום. אך שלום זה לא יושג כל עוד לאנשים אכפת מכבודם הפגוע בלבד. הדיון כבר כמעט ונשכח, אך לשופט רובינשטיין ולחבריו היתה מטרה להוציא הודאה מן הרב יוסף כי טעה או לכל הפחות להשימו בבידוד הלכתי. לשם השגת מטרה זו, לא בחל השופט הנכבד בליהוט העניין מחדש ובליבוי שנאת הפלגים זה לזה.
מי ייתן ונבין כי עלינו לשקוד על אחדות העם ולא על השבת כבודנו. "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" אמר שלמה (קהלת, פרק ז). לא, אינני מאחל לאיש לחוות אבדן של קרוב או רחוק. אבל מאחל אני לכולנו לתת אל ליבנו כי סוף כל האדם הוא מוות ולפעול לשם השגת שלום ולשם טובת האנושות, לא לבזבז את זמננו ולהרוס את עולמנו במשחקי כבוד מטופשים.
שלכם,
בן ישיבה