יומנו של בן ישיבה

והנה, הגעתי לנושא טעון שנדוש כבר 15 שנים ונטחן עד דק. אבל רגע, לפני שאתם קופצים עלי (או בורחים מהבלוג בגלל המילים האלה), אני רוצה להשחיל משהו: נכון, אני מוגדר כחרדי, לא עשיתי דבר כדי לשמר בקרבי את זכרו של יצחק רבין; והכי גרוע - אכפת לי ממותו בדיוק כמו שאכפת לי מג'ון פ. קנדי (או במילים אחרות - לא אכפת לי, אבל זה כבר לא קשור למשפטים הקודמים. אל תסיקו מסקנות מהירות, זה סתם בגלל שמחלקת הרגש במוח שלי פגומה באופן קשה...).

לאור האמור לעיל זכות הדיבור בנושא זה אמורה להישלל ממני (אם יהיה לי מזל תהיינה כמה תגובות נאצה שכותביהם לא ישימו לב למשפט הזה והם יפטירו בזלזול: "מי אתה בכלל שתדבר?", אבל אני אקבל גם את זה ברוח טובה, שכן לפחות מישהו קרא עד המשפט הזה...). אבל מה כן? אכפת לי מהצורה שבה מנסים ל"שמר" את זכרו של מנהיג שאולי היה דגול (אין לי מושג אם היה דגול, באמת שלא. ב-95' הייתי קטן מכדי לדעת שמשהו כמו רצח ראש ממשלה קרה, וגם אם כן - ברור שאני לא יכול לשפוט את האיש (ואת האגדה, לפי קולות מסויימים על המפה הפוליטית הישראלית)). אבל יום הזכרון לרצח רבין, היום שהיה אמור להוות מוסר לדורות, היום שהיה אמור להעביר את מורשתו של רבין אינו אלא יום שבו מורים מכנסים את תלמידיהם היגעים ומקריאים בפניהם סיסמאות כמו "ילדי הנרות" ו"רצח הדמוקרטיה" שאין שום קשר בינן לבין מורשתו של רבין, או לרצון להנחיל את משמעותה של דמוקרטיה ולגנות את האנרכיה.

אמת, אינני יכול להביע את דעתי על רבין עצמו או על מעשה רציחתו. אינני יודע מספיק, ומי שמני לשפוט לליבו ומעשיו של אדם? אבל דבר אחד צריך להבהיר: מורשתו של רבין איננה ה"שלום" או הפעולות האחרות שעשה בימי חייו, לא. מורשתו של רבין, זו שאמורים מורים להעביר לתלמידיהם, היא אחרת לגמרי. רבין אולי עשה טעויות גורליות בימי חייו בתפקידיו הרבים ואף ייתכן שהוא טעה בהן שלא בתום לב. אך מאידך גיסא היו בו סובלנות, פתיחות ולב יהודי חם. הוא לא כעס על ההשמצות נגדו אלא כאב את הפילוג שנוצר בעם בגללן. הוא לא קבע גבולות בשרירות לב אלא שינה את תוואי ההסכם על דעת עצמו לאחר שח"כ מנחם פרוש ז"ל בכה תמרורים לפניו באותה פגישה גורלית בה נדון עניינו של קבר רחל. זוהי מורשתו של רבין. כאדם, לא כ"מנהיג".

טקסי זכרון המעלים על נס את האיש כאליל, כמנהיג יקר וכפטרונו של השלום שנרצח על לא עוול בכפו, אינם משיגים את מטרתם. הנסיון הוכיח כי אי אפשר לזעזע אדם לאורך זמן בהצגת ובסיפור המאורעות הקשים שאירעו, לא לאורך זמן. חמש עשרה שנה הספיקו כדי להפוך את טקסי הזכרון הללו, שאמורים היו להשריש את ייעודנו כחברה וכעם מאוחד, שאמורים היו אולי לנהל שיח פתוח על דמוקרטיה ועל פתיחות מחשבתית, לשם ריק מתוכן שהתלמידים מעדיפים להדחיק ולהרחיק את קיומו, כי זה מייגע. כי הם כבר אדישים למראות, לבכיות החוזרות ונשנות ולסיסמאות של מחבקי הנרות, של אלו שבילו את אותו הלילה בכיכר מלכי ישראל בבכי על ה"מנהיג" שהלך ועל השלטון שקרס במקום לבכות את הפילוג ואת צרות המחשבה שהביאה לכל זה.

לא זו בלבד שטקסים כאלה מחמיצים את מטרתם, הם גם משיגים את המטרה ההפוכה. שכן דיבורים קלושים על דמוקרטיה ועל "שלום" תחת צילו הכבד של הרצח ותחת המעטה האפל של פולחן האישיות הזה, מעוררים שוב ושוב את הוויכוח על האיש עצמו ואת השנאה שרחשו לו הפלגים שמתוכם יצא מי שביצע את הרצח. במקום למנוע את הרצח הבא ואת ההתפוררות ההדרגתית בעם, במקום להתמקד בגיבוש ובשיח דמוקרטי בעל פתיחות מחשבתית אמיתית, אנו שבים ומעמיקים את הפלגים בעם מדי שנה בויכוחים נצחיים על הצדק.

לא עת להיות צודקים, עת להיות חכמים. עת ללמוד מן הטעויות שנגרמו בגלל הפילוגים שנוצרו בנו במשך שישים שנות קיומה של מדינת ישראל ובמשך 3500 שנות קיומו של עמנו. עת לשלום.

שלכם,

בן ישיבה.