| 9/2010
רגשות ילדות
שבת שובה.
השבת נשאתי את ספר התורה מארון הקודש אל התיבה ואף הגבהתי אותו, לראשונה בחיי. עליתי לתורה פעמים רבות, קראתי בתורה פעמים רבות; בכל זאת, ההרגשה היתה מיוחדת. מין פיק ברכיים בלתי מוסתר ורגשות גואים בנשאי את הספר, רצון מוחלט להתאחד עם הספר ולא להנתק. בליבי האטום זעו אי אלו נימים דקים, חשתי רגש טהור של קדושה, רגש, שלמרבה הצער שייך לפעם או לכל היותר לפעמים הראשונות בלבד.
אני עדיין זוכר היטב את העליה לתורה הראשונה שלי. היה זה בבוקר יום בר-המצוה שלי, יום חמישי - היום שבו התקיים הטיול השנתי בכיתה ח'. עודני זוכר את הרטט והרגש הרב שאחזוני, כמו את הצער על אבי שלא היה שם בגלל צרת הגירושין שנתרגשה על ראשו ושבשלה היה מחוץ לארץ. עודני זוכר את הטוהר, את התמימות, את הרגשות שהיו ואינם, את הרגשות שחלפו עם הרוח ומכוחו של ההרגל.
ואז ניסיתי להזכר באותו רגש שחשתי כשראיתי לראשונה את הכותל, את קיר האבן העצום המתנשא, את המקום הקדוש שממנו לא זזה שכינה מעולם. ניסיתי, באמת. לא הצלחתי. בן כמה הייתי אז? ארבע לכל היותר. לא הצלחתי לשחזר את הרגש ההוא בשום אופן. כל כך פעמים שביקרתי בכותל לאחר מכן, באינספור הזדמנויות וכחלק מ"סיום מוצלח לטיולים", השקיעו את אותו רגש ראשון, את אותו רגש עליון.
וזה לא נעצר רק בי.
עם השנים, השגרה והחיכוכים התמידיים הולידו בעמנו מחלוקות חריפות, רובן שלא לשם שמים. לאיש לא אכפת מה אמר חברו כל עוד הוא משתייך למחנה אחר. מבחינתו, הלה הוא אוייב ויש להתנגד לו ולעקרו מן השורש עד כלותו. אחדות העם הולכת ונעלמת, אותו רגש מציף של שיבת ציון חלף לו והעם אינו אלא קיבוץ לאומים שאפילו תחת מוראה של מלכות כמעט ובולעים זה את זה. את עצמאות יהודה לפני חורבן הבית השני איבדנו לראשונה בעת ריב האחים הורקנוס ואריסטובולוס. אז קרע את המצביא פומפיוס מיהודה את עצמאותה המדינית והפכה לפרובינציה רומאית. אותה שנאת אחים וחוסר הבנה והשלמה הם שהובילו גם לחורבן האוטונומיה שהעניק מלך בבל ליהודה תחת שלטונו של גדליה בן אחיקם אחרי חורבן הבית הראשון כאשר ישמעאל בן נתניה רצח בדם קר את אחיו היהודי מושל יהודה.
ההיסטוריה הראתה שוב ושוב שכשאדם מתרגל לדבר, שוב אין הוא חש בייחודיותו, בטובה הגדולה שבכך. עד... ובכן, עד שהוא מאבד אותו. אבל זה לא חייב להיות כך! אדם רק צריך לשים לב, לעורר את עצמו, לדמיין את את הטובה ההיא נעלמת ומיד יתעורר בליבו אותו רגש חבוי של הודאה ושל שמחה על הזכות שזכה בה.
האם אנו זקוקים לדרך הקשה כדי להגיע לאחדות ולשלמות? הבה נפעל כולנו באווירת הסליחה של הימים האלה להתקרב זה לזה. להבין, לאהוב. לקבל את השווה ואת השונה במידה שווה, לאחד את השורות ולהגיע ליום הכיפורים ולחג הסוכות זמן שמחתנו כעם אחד, כאיש אחד בלב אחד.
שלכם, בן ישיבה.
תהייה: האם דברי הזוהר על הפסוק "וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" אמורים גם בנוגע ליום הכיפורים שנקרא מועד כנאמר (ויקרא כג, כז): "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם"?
(דברי הזוהר (בפרשת יתרו, דף פח עמוד ב): "בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי, דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא. עליה כתיב (מלאכי ב): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ואי איהו בשבתא חדי, אף על גב דלא יהיב לאחרא, לא יהבין עליה עונשא כשאר זמנין וחגין. דכתיב "פרש חגיכם" - 'פרש חגיכם' קאמר ולא 'פרש שבתכם', וכתיב (ישעיה א): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואילו 'שבת' לא קאמר".
תרגום: בכל החגים והמועדים אדם צריך לשמוח ולשמח את המסכנים (דהיינו: עליו להזמין אורחים אל הסעודה. לא סתם חברים, אלא אורחים הצריכים מקום לשהות בו ולאכול בו בחג). ואם האדם שמח לבד ואינו משמח את המסכנים, ענשו גדול הואיל ואינו נותן לאחרים. ועליו נאמר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (אזרה בפניכם פסולת, את פסולת חגיכם). אמנם בשבת אין ענשו גדול כמו בשאר החגים שכן נאמר "פרש חגיכם" ולא "פרש שבתכם". וכמו כן נאמר "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" ולא נאמר שם "שבתכם").
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
