יומנו של בן ישיבה

מכל מקום, הפוסט הזה צריך להיכתב ברוח היום. לכן מכאן והלאה אני אכתוב דברים קשורים יותר למשמעות של מה שקרה בשואה.

השואה הראתה לעולם כולו למה האדם מסוגל להפוך. האדם הוא "עַיִר פֶּרֶא" ורק ע"י עבודה קשה הוא הופך לאדם (כלשון הפסוק באיוב יא,ב: "ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד"). בלי העבודה הזו, כשהכל רק חיצוני, אפילו הגרמנים המתורבתים הופכים למפלצות. איש לא האמין. אפילו כשכבר הגיעו שמועות על הרציחות ההמוניות, היהודים סרבו להאמין. כי לא האמינו שאומה מתורבתת תוכל לבצע דבר כזה. אבל הם עשו. והם לא בחלו בשום אמצעי.

הלקח הגדול של השואה, הוא שהאנטישמיות היא לא דבר שניתן למיגור ע"י הזמן הקידמה או התרבות. השנאה ליהודים לעולם עומדת. כשכלכלת גרמניה קרסה אחרי מלחמת העולם הראשונה היו ראשי המדינה הגרמנים אשמים בתנאי הכניעה המשפילים ובאבטלה הגואה. אבל זה לא ממש עניין מישהו. ונמצאה לה דרך ישירה לתורת הגזע ולהאשמת היהודים - שרבים מהם היו בעלי ממון בגרמניה, ולהפיכה למפלצת נוראית שנזכרת בעולם בזעזוע גם למעלה משישים שנה אחרי (כן. אני יודע שזה ממש לא הרבה. זוועות האינקוויציה נזכרות/נשכחות כבר חמש מאות שנה. אבל בעשור הבא כבר עלולים לשכוח. סלחו לי על הציניות). אני לא רוצה לומר, אבל אני מוכרח לומר: אפילו הצגת הזוועות שעשו הגרמנים לא תמנע את השואה הבאה. ואם תהיה, היא תהיה קשה בהרבה.

אז אני יודע שלא הצגתי פתרון לבעיה. וזה משום שהוא לא קיים. תקראו לי מסיונר, אבל הדבר היחיד שיעזור הוא "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו". כל אותם צרות וגזרות שעברנו הם השבט שבו הקב"ה מוכיח אותנו. אפילו כשאנחנו לא סובלים אלא אומות אחרות, זה נועד לעורר אותנו. תנו לי רגע למצוא את המקור, כי אני לא זוכר. הנה מצאתי (מסכת יבמות דף סג עמוד א): "א"ר אלעזר בר אבינא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, שנאמר: הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם, וכתיב: אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר" אולי זה כבר הזמן לקחת מוסר. טרם יהיה מאוחר...

שלכם,

בן ישיבה.

עריכה: בפוסט הזה שבבלוג "לכל אחד דרכו שלו" של The last blogger (כינוי מוזר לכל הדעות) מופיע ציור עם עוצמה. אני מוכרח להודות שנשביתי בקסמי הציור הזה. ואני מתכוון ל"כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שיקרנו בבריתך" (תהלים מד). אין לי מילים כדי לתאר את ההרגשה. הכנסו ותבינו בעצמכם על מה אני מדבר.