יומנו של בן ישיבה

"אחת..." כתבה בפוסט הקודם שלי תגובה, ואני מוכרח להסביר - קודם כל לעצמי ואחר כך למי שבכלל קורא - שזה שאני כותב בלוג כבר מציב אותי בנקודה כלשהי על המפה הישיבתית. אני לומד ולמדתי במוסדות חרדיים די פתוחים ואפילו כאלה שנקראים "מודרניים", אם כי לא התחברתי כל כך עם הקו. שלא תבינו אותי לא נכון. אני בן אדם עם ראש פתוח, אולי היחיד בישיבה שלי שמוכן להביט על נושא מנקודת מבט חדשה ולא להגיע עם דעות קדומות. אני זוכר שכל כך שנאתי את הקיבעון המחשבתי החרדי שכשהייתי צעיר יותר אפילו הכרזתי שאני לא מגדיר את עצמי כחרדי. אמנם לא הגדרתי את עצמי כדתי לאומי, כי אני לא לאומי ואני לא חושב בצורה שהם חושבים, אבל להיכלל תחת השם "חרדי" גם כן לא הסכמתי. עד היום אני לא מרגיש באמת שייך לכל הדבר הזה שנקרא "עולם הישיבות" החרדי שמחזיק בדעות מרחיקות לכת לגבי הארץ, הרב קוק, הדתיים הלאומיים, חב"ד, ועוד מיליון ואחד עניינים שונים. עכשיו, בנוגע ל"זרימה" שלי עם העולם - כפי ש"אחת..." הגדירה בתגובתה, מסתבר שלא ממש הובנתי. אין לי בעיה בלקיחת סיכונים. אני לוקח סיכונים מסוכנים מדי אפילו לפעמים, אבל בעניינים חברתיים אני פשוט אוהב יותר לעבוד לבד. אני לא אוהב שעוזרים לי במשהו, אני לא אוהב שדואגים לי, ואני די חושש להפקיד אחריות בידי מישהו ולסמוך עליו בעניינים שקשורים אלי. עוד דבר שאולי לא הזכרתי בפוסט הקודם הוא התדמית החברתית שלי. אני לא אוהב להיות זה שמבין במתמטיקה, בפיזיקה, בכימיה, באסטרונומיה, באווירונאוטיקה, בגיאוגרפיה, באלקטרוניקה, במחשבים ובעוד. אני לא אוהב להיות ה"סמכות" היחידה בנושא הזה. בנוף הישיבתי החרדי זה די חריג, ואני לא מעוניין להיות שונה. לכן אני מסתיר הרבה פעמים את הידע שלי בנושאים כאלה ואחרים ועושה את עצמי טיפש ב"חכמות חיצוניות", ואני משקיע מאמץ (שהוא אמנם מאד מזערי כי זה ממש לא קשה לי) להיות המצטיין ביותר בלימודי הקודש ולקנות לעצמי שם של כזה שאפשר לפנות אליו בכל שאלה הנוגעת בענייני קודש. זה אולי יוצר קצת ריחוק מה"חבר'ה", אבל זה משתלם לי בסוף. כי אחרי הכל, אני מרגיש שהעולם החרדי ה"מודרני" נסחף יותר מדי אחרי דברים שלדעתי הם שטויות גמורות. אם לומר את מה שאני חושב באמת, החרדים המודרנים של הדור שלנו הם המסורתיים של אחד הדורות הבאים, ואחר כך אולי אפילו חילונים. טוב, עד כאן לעכשיו. מקוה שהובנתי בנושא הזה למרות שגלשתי לנושאים לא ממש קשורים.

הבטחתי בכותרת גם סתם מחשבות. אז הנה אני מעלה אותן על הכתב:

יצא לי לחשוב במשך השבת הזו על כמה עניינים, ואחד מהם שדי הטריד אותי היה הגמרא במסכת קידושין (דף ל' עמוד א) שבה כתובה הפסקה הבאה: "אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא, מאי דכתיב: ושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא - ליומי. לפיכך נקראו ראשונים סופרים - שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו ד"גחון" - חציין של אותיות של ס"ת, "דרש דרש" - חציין של תיבות, "והתגלח" - של פסוקים, "יכרסמנה חזיר מיער" - עי"ן דיער חציין של תהלים, "והוא רחום יכפר עון" - חציו דפסוקים. בעי רב יוסף: וא"ו ד"גחון" מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו! מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: "והתגלח" מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנוי'! בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: 'ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן'". הסבר: רב ספרא אמר משם ר' יהושע בן חנניא את הדרשה על הפסוק "ושננתם לבניך" ובתוך דבריו הוא מזכיר שהסופרים הראשונים נקראו כך משום שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה והיו אומרים שהאות ו' שבמילה "גחון" (בפסוק "כל הולך על גחון" המופיע בסוף פרשת "שמיני" שנקראה בשבת זו) היא חציין של אותיות התורה. והוא מביא עוד כמה דוגמאות. בהמשך הוא נשאל ע"י רב יוסף איפה נגמר החצי הראשון של אותיות התורה - מצד ימין של האות ו' במילה גחון, או מצד שמאל? רב ספרא לא ידע לענות, וכשהציע רב יוסף להביא ספר תורה ולבדוק, ענה לו רב ספרא שהדבר לא יעזור משום שאין אנו בקיאין ב"חסרות ויתרות". כלומר - ספרי התורה שלנו אינם מדוייקים כפי שהיה ספר התורה שנכתב בידי משה רבנו ויש בהם אותיות יתרות על אלה שבספר שכתב משה, ומאידך חסרות בהם אותיות שהיו בספר שכתב משה (לכל מי ששואל את עצמו כיצד ייתכן הדבר - כתיב מלא וחסר).

הדבר הביא אותי להרהורים בנושא ולמסקנה די כואבת. מהמקרה הזה רואים מה עשויה לגרום שאלה אחת לדבר שהיה מקובל במשך שנים, וזה בגלל שלא טרחו לברר את הדבר עד הסוף בזמן קבלתו הראשונית או שלא העבירו אותו בנוסח מדוייק השולל טעויות. אני עצמי, כל זמן שלא הגעתי לשאלתו של רב יוסף, הבנתי שהאות ו' עצמה היא המפרידה בין שני חצאי התורה באותיות. ייתכן שגם רב ספרא הבין כך כל חייו עד שאלתו התמימה של רב יוסף שביקש בסך הכל להיות בטוח בהבנתו. אמנם במקרה הזה זה לא קריטי. גם אם לעולם לא נדע מהי התשובה לשאלה זו, הדבר לא יפריע למהלך חיינו כיהודים ישרים ועובדי ה'. אבל במקרים אחרים יש חשיבות רבה לפירוט, וחוסר דיוק קל עשוי להשפיע על דין חמור. קחו לדוגמא את הגמרא במסכת מנחות (בדף לד עמוד ב) שבגלל האפשרות הנוספת לפרש אותה יצאה לרבנו תם מבעלי התוספות שיטה חדשה בתפילין. כנ"ל גם בהמשך (בדף לו עמוד א), חוסר פירוט בלשון הגמרא עורר קושיא שיצרה לרבנו תם שיטה חדשה בברכה על התפילין והיא אף נפסקה להלכה במשנה ברורה. אילו הלשון שם היתה מפורשת כפירוש רש"י על המקום, כל קושיא לא היתה מזיזה את ההלכה ממקומה.

אלו רק דוגמאות ספורות שחשבתי עליהן. אני יודע שישנן עוד דוגמאות רבות מהחומר שלמדתי ואני יודע. אני גם לא בקי בש"ס כך שודאי ישנן עוד מחלוקות ושיטות רבות נוספות בהלכה שנבעו רק בגלל הבנה אחרת של לשון הגמרא. אי אפשר להאשים חלילה את האמוראים מסדרי הגמרא, משום שהבעיה איננה קשורה בהם כי אם בשפה העברית עצמה (הבעיה איננה נעלמת בארמית שהיא מושתת בעיקרה על עברית). השפה מאפשרת לומר דברים לא מדוייקים, ואין כללים נוקשים לסינטקס. קל לא לטעות כשמדברים עם מישהו, משום שטון הקול והבעות הפנים מקלות על ההבנה, ובכל מקרה של חוסר בהבנה תמיד ניתן לשאול אותו. לא כך הדבר כשמדובר בדברים כתובים ובפרט כשהם כתובים בקיצור. הדיוקים הלשוניים שניתן לבצע הם נכונים אבל רק עד גבול מסויים. בנוסף, חכמינו (בעיקר בתקופת הגמרא והראשונים) לא הקפידו על כתיבה סדירה לפי כללים משום שהם כמעט ולא היו קיימים בארמית. לשוננו היום מורכבת מלשונם בצירוף כללי המקרא וכללים מודרניים שהושאלו משפות אחרות. חכמים לא נהגו כך. כהוכחה לכך ניתן להביא את הגמרא במסכת עבודה זרה (דף נח עמוד ב) וכן במסכת חולין (דף קלז עמוד ב): "אמר ליה: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו" (או "לעצמן" בגירסה שבחולין. אם כי מסתבר שאחת הגירסאות היא טעות כי במשך השנים - מרוב העתקות - ה-ו' הפך ל-ן' או להיפך). אמנם שם מדובר על מילים מלשון המקרא ולא על תחביר, אבל עינינו רואות שחכמים מערבים לשון זכר בנקבה ולהיפך והתחביר הארמי אינו אחיד. כך שכאן קשה עוד יותר לדייק דיוקים לשוניים כדי לקבוע הלכה. בפרט אחרי למעלה מאלף שנים של העתקות של הנוסח המקורי שגרמו לטעויות באופן ודאי כפי שמוכח מהגירסאות השונות בכתבי היד ואפילו בין הראשונים כבר יש גירסאות שונות. אנחנו חייבים אמנם לזקק את השגיאות עד כמה שידינו מגעת אבל לא נפסיק ללמוד בגלל זה. כי נשמת החיבור עדיין קיימת, ובמקומות שיכול להיות שיש שינויי גירסאות משמעותיים ישנן אכן מחלוקות קשות בהלכה (קחו כדוגמא את שיטת רבינו תם בענין השקיעה שהיא שיטה השונה לחלוטין משיטת הגאונים. הוא מבסס את שיטתו זו בגלל סתירה בדברי רבי יהודה אך בהחלט ייתכן שישנה גירסה אחרת שתפתור שאלה זו. אמנם לנו אין את הכוח לדחות שיטת ראשונים ולקבוע שהיא אינה נכונה בגלל תירוץ כזה שהוא בגדר השערה בלבד, כך שבדינים דאורייתא מחמירים לנהוג כשיטת רבינו תם).

חשבו כמה מחלוקות וכמה פירודים בין קהילות ישראל היו נמנעים אילו רק השפה היתה נוקשה יותר כמו צרפתית למשל (נקטתי דוגמא קיצונית, אבל זה בשביל לסבר את האוזן). חשבו כמה טוב היה שבת אחים גם יחד לפחות בעניינים שבהלכה הנשענים על דקדוק בלשון. מי יודע? אולי זה חלק מאותן "שבעים פנים לתורה" - מאמר שהראשונים עמלו קשות להסביר אותו, ועדיין רב בו הנסתר מן הנגלה. אני חושב שאני אשמח מאד לגלות את התשובות לכל הספקות בבוא אליהו עם משיח בן דוד במהרה בימנו אמן. מה אתכם?

שלכם,

בן ישיבה.

נ.ב. אני יודע שהפוסט הזה הוא מאד עיוני ויתכן שרבים לא ימצאו בו ענין, אבל זה חלק מהחיים שלי, מהלבטים שלי ומהדברים שאני שמח לשתף בהם אחרים. כך שאני מקוה שהיו כאלה שהפיקו בכל זאת תועלת.