יומנו של בן ישיבה

בכל מקרה, לא על זה התכוונתי לכתוב. רציתי בסך הכל לחשוב בקול. טוב, לא ממש. התכוונתי רק לחשוב בכתיבה. לחשוב על הילד שבי ואולי גם לשאת קינה על חיי הצעירים. למרות שהבטחתי לעצמי בפוסט הקודם שלא אעשה זאת.

אז הנה אני חושב, ואני מנסה להבין: למה אני כזה? אני, איך לומר? לא אוהב להיות במרכז העניינים. אני לא אוהב את התחושה הזו כששמים לב אלי. אני מעדיף להיות אלמוני. לא! אל תבינו אותי לא נכון. אני מאד אוהב כשמעריכים את מה שאני עושה, כשמחמיאים, כשאוהבים. אבל לא אותי. אני לא אוהב את זה שמציגים אותי כמי שעשה משהו, או כמי שחשב על תשובה לשאלה שאף אחד בכיתה לא ידע לענות עליה. אני אוהב להסתתר מאחורי זהות דמיונית ולצפות מהצד בתגובות. אני לא יודע ממה זה נובע בדיוק. אולי זה הפחד הגדול שלי לשגות. אני עדיין זוכר בבירור את הסיטואציה ההיא מלפני חמש שנים כאילו קרתה היום. הייתי היחיד שהצביע כשנשאלה השאלה בסוף שיעור חשבון, המורה בחר בי לענות ואני עניתי בשטף ובשמחת ניצחון ואז הגיע ההלם כשהמורה אמר רק מילה אחת: "לא". אני זוכר איך כולם הסתכלו עלי בציפיה שאציל את המצב ואת כבודה האבוד של הכיתה שלנו, ואיך אני איבדתי צבע במהירות. זה נמשך אולי שניה אחת עד שמצאתי את הטעות ותיקנתי את עצמי לשמחתו של המורה ולתשואות החברים, אבל עבורי אותה שניית דממה נמשכה כאילו נצח. אולי אני מפחד להיות במרכז בגלל הנפילה שאחר כך. איך כתוב במדרש? "לפני שבר - גאון". ה' מגביה ומרומם את קרנם של רשעים (במקרה שבמדרש מדובר על המן) כדי להעמיק את מפלתם. אולי אני מעדיף להראות טיפש ולהתחמק מהמרכז כל הזמן כדי לא להראות טועה לרגע אחד. אולי זו סתם גאוה, כזו שבגללה אני חייב להראות תמיד צודק, תמיד מושלם. ללא סייג וטעות. אולי היא זו שמובילה אותי לכך. מי יודע.

או אולי אני לא אוהב שיש יותר מדי תשומת לב סביבי. כמו שאני לא אוהב את זה שאבא שלי או מישהו אחר דואג לי. אפילו אם אני אהיה ממש חולה או פצוע ונאנק מכאבים אני לא רוצה שידאגו לי. אני לא רוצה שאנשים יפסיקו בגללי לעשות את מה שהם עסוקים בו. למען האמת, אני לא דואג לעצמי בכלל. אני נוטל אחריות על דברים רבים ובקושי מספיק לעשות הכל בזמן, אבל אני שמח. למה? בגלל שלפחות ככה כולם חושבים שאני יכול להסתדר לבד. אני לא אוהב שעוזרים לי. למען האמת, אני ממש שונא את זה. וכאן שוב אני מגיע לאותה נקודה. זו הגאוה העצמית שלי שבגללה אני לא רוצה להראות נתמך? שבגללה אני מסתיר את האמת מאחרים? שבגללה אני לעולם לא מודה בטעויות (מלבד כשהשכל שלי משתלט על הרגש)? שבגללה אני עקשן שיכול להיות הראשון ברשימת עקשני העולם? שבגללה לא אכפת לי ללכת "על החיים ועל המוות" כדי להוכיח משהו? אולי.

הגיע הזמן לעשות משהו בנידון. אי אפשר להמשיך כך. אני לא יכול להסתתר מאחורי המסכה הנוראית הזו במשך כל החיים שלי. אבל מצד שני, מאין לי האומץ והעוז לעשות זאת? הרי אני לא באמת אמיץ, אני לא גיבור, אני לא לוחם לא חת, אני בסך הכל נפש שברירית. בפרט כשמדובר בלעשות משהו שאמור למוטט את הגאוה העצמית שלי ולהשפיל אותה לתהום. אני צריך עוד זמן לחשוב על זה. אני לא יכול לעשות את זה סתם כך בפתע פתאום. זה קשה מדי ואני עצלן. אני צריך להתחיל במשהו ולהמשיך משם בעקביות. מה דעתכם שבתור התחלה אני פשוט אגיד "אתה צודק, טעיתי" כשאני טועה. בעצם, גם כשאני לא טועה אבל הצד השני ממשיך לעמוד על דעתו, עלי ללמוד לסגת מהויכוח ולא להמשיך להתווכח ולקנות לעצמי שונא נוסף.

עלי לשוב ולהיות הילד שהייתי לפני כתה ה' - הילד שלא חשב להיות קשוח בגלל המאורעות שעבר, הילד שלא נשאל ע"י אברהם במסדרון "חיים, למה אתה כזה קשוח?", לא הילד שחייך לעצמו כששמע את השאלה הזו. עלי לשוב ולהיות אותו ילד שמת כבר לפני עידן ועידנים. זה שאבא אומר עליו שהוא היה זריז ונמרץ. זה שהיתה לו נשמה בקרבו, לא לב אבן.

הרבה חומר למחשבה ולמעשה. הרבה מכדי שאי פעם הכלתי.

שלכם, בן ישיבה.