המלאך עם אות הקין

מצחיק.

המילה היחידה העולה בראשי- מצחיק.

מילה בודדת שכל  כך לא תואמת את המצב, מועצמת מכוח הדיסוננס.

בכל חיי לא ראיתי מקום כל כך יפה, שכל שחור מפיח השקרים וההונאות,

כל כך ירוק ומעצם ע"י הטבע, אך באותו זמן מוכתם על ידי רפש הצביעות.

מקום כה טהור, עם מטרה כה ברורה לעזור לאנשים ולהציל את חייהם, אך מאידך כה רשלני בצורה פושעת.

ואני באמצע, מלאך עם כנפיים חתוכות, ועיניים דומעות,

אני בקושי עומד על רגליי, אך מצפים ממני שאצליח לסחוב את העולם על גבי.

ואני, כמו ליצן, מלא ניגודים עצמיים, יושב , שבור מבפנים, ומחייך בו זמנית.

מבכה על הקושי שבפניי, ומברך על ההזדמנות להיות המושיע.

מאושר ומודאג בו זמנית , רוקד את הריקוד הבלתי נגמר של הנפש ההפכפכה.

ובנדבך אחר, מוחי צועד , מובל על ידי הלב.

מובל לאורך מסדרון החיים, מובל במסדרון הרגש, ונפתולי הנשמה הכמהה לחצי השני שלה.

עובר דרך ההיא שבגדה, שמעולם לא ידעתי איך לאהוב אותה, שרגשותיי הראשונים החלו לאחר הבגידה.

ההיא שהתמוססה באוויר העיר בתוך ההמון הסואן, התרחקה בשקט, ללא מילים.

ההיא מהכפר המרוחק והפסטורלי, שנישקתי בפרץ רגש בבוקר מלטף במרכז הארץ.

-וההיא, ההיא שלעולם לא אשכח, היחידה שבאמת גרמה לדופק לעלות, וללב להחסיר פעימה.

 ההיא שבכל צעד ובכל פעולה, ליבי הנחה אותי, ההיא שמעולם לא הייתה שלי, שמעולם לא נישקתי.

 שנעלמה לה, אך עדיין שם ברקע, מגיחה לעיתים, מגיחה מהאפילת השכחה למרכז החיים ונעלמת בשנית. - 

כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה תהיות ודיונים פילוסופיים.

ומאיפה כל זה נובע? , מתי יפסיק המעיין המתפרץ להטריד את מנוחתי? מתי מוחי ישקוט?

גם בשוכבי, וגם בעבודתי, לא חדל המבול במוחי. 

ונפשי צועקת די. ומוחי אץ רץ לו ללא הרף, גורר עימו את הלב והנשמה, גורר עוד לילה של נדודי שינה.

אני יושב וצופה על האופק, על יופי הטבע, ההרים המפרשים של הצפון ותוואי הארץ.

דמותך שוב עולה בראשי , מחייכת את החיוך הקטן ומגלגלת עיניים, 

לרגע אחד דמותך נראית לי כה חיה, כה מציאותית, כה קרובה,

אני מדמיין לעצמי את הריח שלך, שתמיד הותיר שובל קטן אחרי שדמותך כבר נעלמה.

ובאופן בלתי רצוני, כמעט לא מודע, חיוך קטן עולה על פניי שלי. 

פגשתי אותך לראשונה לפניי כ9 חודשים, 

אני הייתי חייל וותיק, מעוטר בסיכות לכל אורך חזי, 

ואת , את היית כה צעירה, כה מפוחדת, כל כך נרגשת.

שנתיים ו4 חודשים הבדילו בינינו בצבא, ו3 וחצי בגיל, 

אך ניסיון החיים , חצה בינינו תהום, הפריד אותנו לשני קצוות. 

כבר מהחודש הראשון להיכרותנו, משהו בך היה שונה. 

הרגשתי בטוח איתך , הורדתי את ההגנות שמזמן נהיו הרגל,

הרגשתי שאת חשובה, נשגבת כמעט, מורמת מכל השאר. 

אינני יודע ואינני יכול אף לתאר לעצמי מדוע, עד היום זאת תעלומה בעיניי.

בקושי דיברנו, בשיחות המעטות שקרו לרוב בחסות החשכה, לא פצית פה. 

לא הכרתי אותך באמת, עד היום אינני מכיר, אך אני יודע שאת חשובה משום מה.

ואז הגיע הזמן להפרד, איך נפרדים מאדם שלקח חלק כה מועט בחיי אך מרגיש כה חשוב?

כל מה שנשאר לי זה ציור שהשארת לי מזמן, מוקדש "שתמיד תהיה לך סיבה להסתכל למעלה"

שמור מכל משמר, מעל מיטתי, מעל ראשי, מרחף מעליי ומטריד את מחשבתי. 

היית חשובה לי מבלי שאכירך באמת, שיחקת תפקיד בחיי מבלי שתראי לנשמתי,

ועתה את חסרה לי, מבלי שהיית באמת שם לצידי.

מתחת לעיניי הופיעו כתמים שחורים מהמאמץ הנפשי,

זקן פרא גדל בעת שהפסקתי להתגלח לגמרי, 

הגומות בלחיי נמחקו כליל והוחלפו בקמטי דאגה קטנים, אות לחיוך שדהה,

ריח הבושם הוחלף בניחוח קלוש של סיגריות שעישנתי בהפסקה קצרה מהמציאות, 

הזיפים השחורים שהיו בעבר על סנטרי, הוחלפו בשערות זקן לבנות,

כל דבר בעבודה הזאת, כל חלקיק, בוהק בהגשמה עצמית,

זורח באור הדחיפה הבלתי פוסקת לכיוון האושר, לכיוון הגשמת החלום,

ליבי פועם בהתרגשות ומוחי רץ ומדמיין את האידיאל אליו אני מתקדם,

המחוגים בשעוני עוצרים מלכת, מתענגים על כל פיסת התקדמות, על כל השבחים. 

אז איך זה שגופי מדרדר כל כך?

איך זה שכל הלחץ, הציפיות, והחשכה שאני כל כך אוהב, מסריחים עד העצם?

קיבלתי מקום שבמשך 3 שנים ראה רק שחיתות,הזנחה, ומעשים מלוכלכים בחשכה,

פרוייקט שיקומי כמו שאני אוהב, אחריות עצומה שמאדירה את עצם פועלי, תדמית הגיבור,

אם אני המושיע , איך ייתכן שאני עצמי לא רואה את האור?

הדרך האמיתית לבנייה מחדש, להגדרה מחודשת של ליבת המקום, 

טוהר הפעילות ותחושת השליחות, מתמוססות לנגד עיניי כאשר אני נקרע.

מצד אחד עבודתי, לעזור לאנשים, לבנות תשתית חדשה ונקייה, לבסס חוקים, 

ומצד שני רצון הממונים עליי ביחידה, רצון להראות חזות נקייה, לפני ששפכנו את כל הזוהמה.

אם אבצע את תפקידי, את שליחותי, אטהר את המקום, 

אך בעושי זאת אכעיס עליי את מעסיקיי, אקומם עליי את זעם ההמון, 

האם בנייה אמיתית , האם יושר וטוהר, יוכלו להתקיים כשהבסיס עליו בונים מכוסה ולו בשקר קטן?

האם עתיד טוב יותר, אופק חדש, מצדיק מחיקת ההיסטוריה בשקר?

האם המטרה מקדשת את האמצעים? 

אם מחיר הוצאת הרפש והשחיתות ומחיקתן מקרבנו, מחייב העלמת מידע, האם זה עדיין שווה?

מצד אחד, אם אעלים עין כנדרש, נתחיל ממראית עין טהורה שעליה נבנה טוהר אמיתי, 

מצד שני אם לא אעלים עין, היסודות הנכונים יונחו, התוצאה הסופית תהיה זהה, אך כשהעשן אתפזר, לא אהיה שם.

האם עבודתי, פרנסתי מחיר הוגן לטוהר מוחלט?

או שמא , צריך להקריב את אמונותיי, כדי להגיע לטוהר?

אני יכול להביא את הטוהר ויסודות העבודה כך או כך, ורק אני אדע את האמת.

הסוף אותו סוף, נשארת רק שאלה אחת פתוחה בראשי: 

אם היושר יהיה טמון בכל האנשים, אם אשריש טוהר אצל כולם במחיר טוהרי, האם זה שווה?

אם הטוהר והיושר הקולקטיביים יהיו אמיתיים, אך שלי עצמי יוכתם בעיניי, האם אוכל לחיות עם עצמי?

אם אעשה פעולה רעה אחת, להביא את הטוב לאחרים, האם הטוב שלהם ינקה את כפיי ויצדיק את פעולותיי?