המלאך עם אות הקין

כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה תהפוכות כשהלב נשבר, כל כך הרבה כאב כשהגוף שלי בגד בי.

איבדתי את הכיוון שחשבתי שאלך בו, המחט במצפן הרגשי השתגעה והסתחררה לכל הכיוונים, דרך נעלמה, דלת נסגרת.

ובכל זאת קמתי, בכל זאת עטיתי שוב שיריון מלחמה על גבי והתכוננתי לדרך חדשה, בניתי חומות אבן סביב שרידי ליבי,

אבל לא שיריון הריחוק שעליי, ולא חומות האבן סביב ליבי הן הגורם לכל הקושי, כי אם כיסוי העיניים שמולבש עליי חצי בכוח,חצי מייאוש.

האמת? החיוך מתפשט על פניי, סנטרי מורם, אבל מבפנים אני בוכה, מבפנים אני על ברכיי השבורות.

אני עובד בעבודה טובה, אבל השעות מכבידות עליי ומטשטשות את החושים שעוד עובדים לאחר מות הרגשות,

אני לומד, כשהראש שלי לא יכול להיות יותר רחוק מהלימודים כעת, אבל אני מזייף ונדבק לרקע, מקווה שלא יבחינו.

אני שומע סבל, אני רואה כאב, כל יום אני נחשף לסיפורי זוועה בעבודה, ואני מחייך ואומר שיהיה בסדר, ומשקר למטופלים ומשקר לעצמי.

אני כל כך עייף, השקיות השחורות מתחת לעיניים גוררות אותי למטה, 

אני כל כך עייף, ואני לבד, מהימים שהרגשתי את ההתלהבות פורצת כמו אש, נשאר רק אפר.

אני רוצה לעבוד במקום שלא אראה עוד כאב, שלא אשמע סבל, אני רוצה להוריד מעליי את החלוק,

מחר אהיה בן 23, מגיל 16 אני עובד במערכות הבריאות (במכבי ובצה"ל ושוב מכבי),

אני רוצה לקום לבורות המנחמת, לא לדממת המוות.

מה אאחל לעצמי?

שלא הייתי מתגייס לחיל הרפואה יום אחרי שסיימתי שנתיים וקצת במכבי.

שלא הייתי חוזר למכבי 3 ימים אחרי 4 שנים בחיל הרפואה.

שאני אוכל לקום בבוקר למקום שאעמיד פנים שכולם בסדר, שאני לא יודע שמאחורי כל פנים, מאחורי כל מסיכה, יש את הכאב שלהם.

שאני אקום בצפון, ליד הטבע, ליד חבריי, ולא ליד משפחה שבחיים לא אהיה מספיק טוב עבורה, לא ליד ג'ונגל בטון קר ומת,

שאני אעזוב את הלימודים, שאני אעזוב את העבודה, שאני אמצא מקום לנוח, שלא אצרח ואבכה מבפנים, שאוכל להשיל את המסכה.

מה יביא מחר?

אקום כרגיל, אצא לעולם מרוצף בטון שהרגש דוכא בו במלט, שכלאי חושל בו במתכת מיוחדת, תמיד קרה כמוות, תמיד נראית כזהב.

אעטה חלוק לבן טהור, נסתיר לב שבור מוכתם, שמע כל היום סיפורי אבל ושכול, נראה מחלות וכאב וסבל, ונכין חיוך מיוחד שיסתיר את הבכי.

נחזור הביתה ונדליק את האורות, ונציע את השמיכות, כאילו האור המזוייף והשמיכה הסינטית, יקחו את הלילה הקר הבודד.

חזרה מהעבודה, הסרת החלוק הלבן המעומלן, המשיכה בשיער, ליטוף הזקן, פתיחת המחשב, שניות נבלעות לשנים, טקסים של סוף יום.

בכניסה לאתר, נורית התשומת לב הדלוקה באדום- רמז לא מורגש ומובלע, הפתיחה- תמימות וחוסר ידיעה. 

לאחר 14 חודשים של נתק, לאחר קריעה של 2 נשמות, סימן חיים מנשמה שחזרה לדרכה אך מצולקת ע"י עברה.

לאחר 14 חודשים של נתק, ההודעה מונחת תמימה כמו תיק מלא חומרי נפץ, תמימה למראה, אך מעיפה אותך אחורה בפיצוץ.

14 חודשים שאת מגיעה לתחנה המוכרת, לעיר בה בילינו לילותינו, לרחובות בהם הסתובבנו שיכורים מאושר ומסטולים מבירה.

14 חודשים שבהם אין מגע, שבהם אני פוסע בצללים ומייחל שלא תפגש דרכנו שוב, 

14 חודשים שאני עבדתי 15 דק' מביתך, וקיוויתי שלא תצאי לרגע, שלא תקפצי לביקור בכפר, שלא תדעי כמה מקבילים חיינו וקרובים אנו.

14 חודשים שנמנעו ממפגש, שחברינו התפצלו למפגשים איתך ולחיים איתי.

ופתאום, הודעה.

ופתאום קשר מגיח מבין האפילה, ופתאום את שם, כבר לא צל מתעתע בזווית העין, אלא דמות מוחשית לנגד עיניי ההוזות.

2 דרכים התפצלו בתוך יער כשנטשתי את הכפר הצפוני ברדת החשיכה, שפסעתי במשך 3 שעות ברגל לנהריה, שפסעתי למקלט.

2 דרכים התפצלו ולא דימיינתי שייפגשו בשנית,

מלחמה קרה ששורפת באש יוקדת את ליבי העקור בשעות הלילה, בחשכה בה ברחתי.

התדעי שבלילות נשכחים בכיתי עלייך, בכיתי עלינו?

התדעי שהאהבה התערבבה בשנאה? התדעי שהאהבה הוכתמה בכאב? התדעי שליבי עצר מלכת כשהלכתי? כמה קשה היה לי?

התאמיני לי שעשיתי זאת בשבילנו?

שידעתי דמעותייך שנפלו על הדשא בכפור?

שידעתי שאהבתי קורעת את עולמנו? שידעתי שחירבתי עולמנו? 

שידעתי שאינך מוכנה להתמודד עם זה?

התסלחי לי אם חלק בי לא חושב שעליו להתנצל? 

"הכדור במגרש שלך", קל לומר וקשה לעשות.

נפגעתי ממך כל כך, נקרעתי בגללך כל כך, היו אלף דרכים שיכולת לפעול, וטעית.

"האהבה שורדת הכל"-יפה בתיאוריה, טעות במציאות, אהבה היא נהר שאפשר לזרום איתו, לחסום אותו או להסחף בתוכו.

הבטחת שנשחה יחדיו ונזרום, אך ליבך רצה מחסום, וכשקפצתי למים, נחספתי לבד, היישר מן המפל, למוות של ליבי.

"הכדור במגרש שלך", משפט כה קטן בנייר וגדול במציאות,

היו אלף דרכים שיכולתי לתקן הכל, ופשוט וויתרתי.

הבטחתי לך "עד המוות" ולא הבנתי כי מדובר במות נשמתי שלי, 

הבטחתי "עד המוות" ולא הבנתי כי מדובר בכך שארצח את נפשך ואצא למנוסה.

אלפי הבטחות נקשרו בזרים והופרחו לאוויר, אלפי מילים נשפכו לנהר שהתגלה כים המוות, 

אלפי חיבוקים ונשיקות התמוססו באוויר כלא היו,

אלפי תקוות נופצו בזעם בלתי מתפשר של נחשול העשוי אלף דמעות.

עולמי התהפך בכמה מובנים מאז,

את הברך ומקל הלליכה, את התקוות להמשך, את הבית החדש- כלום לא יחזיר,

עכשיו נשארת השאלה הגדולה ביותר, המפחידה מכולן,

את הקשר עימך ניתן להחזיר- האם אני רוצה?

לא יודע.

נורה אדומה מהבהבת,

אני שכתבתי מעל מיליון מילים בחיי, שדיברתי לפחות כפול מכך, מוצא עצמי חסר מילים.

הייתי, ואבדתי, וחזרתי, ונולדתי מחדש, ומתתי וקמתי לתחייה, עברתי כל כך הרבה- וכעת איני יודע כלום.

הדרך גלויה, נפשי צלולה והחלטתי ברורה,

הבטחות לכסף, הבטחת עבודה, תואר, תעודת הצטיינות, התקדמות, חיים

ברך, כאבי תופת, ייסורים, דמעות, ייחולים למוות, פחד משתק מכיסא גלגלים, מוות של העצמאות.

הבחירה הבלתי אפשרית-

בריאות, מחיקת השנים האחרונות, התחלה מחוסר כל -

לעומת עתיד, הגשמה עצמית, אהבה ישנה ומקום מוכר.

עברה שנה מאז וויתרת עליי, עברה שנה מאז ניכרתי אותך,

עברה שנה מאז שחלק בי מת, עברה שנה מאז יצאתי לגלות ומצאתי חופש.

איבדתי אותך, קרעתי את נשמתי, והחייתי את ליבי המדמם ששכב על רצפת חדרך בכפר בצפון.

האם תדעי שקראתי שמך בלילה?

המדים כה נוקשים, עשויי דקרון ושוקלים על כתפיי כמו שיריון האבירים מפעם.

האם תזהי פניי, האם אוכל להסתכל שוב בעינייך?

החלוק הלבן מוכתם בדם, מוכתם בפחד, אבל מוחזק באהבה ושליחות, האם אוותר על הכל?

היית מושיעתי בעיני ורוצחתי לעיני לכל.

שתי דרכים התפצלו בחיים, 2 נשמות שהיו אחת נקרעו, נשמתי על סף קריעה נוספת,

אבל אין בי חרטה יותר.

אחרי 4 שנים, המדים הנוקשים, הארגון הקר, הפכוני אדם קשה, ידך המלטפת הייתה לרוצחת,

ליבי הרך נהפך לבזלת.

אני מסתכל עלייך היום מבעד לתמונות ואת מחייכת, אני שבור לקראת קריעה נוספת של נשמתי,

 אבל אין בי חרטה- היא עפה והתמוססה לה ברוח החמימה של אביב חיי המחודשים.

התחלתי דרך חדשה בפעם השנייה בפחות משנה,

הכסף עף לו, ההצטיינות והתואר, ההבטחות נהפכו לאבק וניכור, כתרי נהפך לקוצים.

ומתוך המוות שראיתי, החיים שחמקו, הצעקות שנחרטו בליבי, והאהבה שנאבדה,

עולה בי כוח חדש, ליבי צוחק.

הבטתי למוות בעיניים, ראיתי את הסבל משפיל מבט, חרקתי שיניים, ובאבחה אחת, שרר שקט. 

מבין ההריסות, אני דוחף קדימה, מתקדם מבלי לדעת את הדרך, מתקדם לאט, מתקדם בבטחה,

את ליבך השארתי על הגבול בכפר קטן בצפון תחת הכוכבים, את מדיי פשטתי, ויצאתי לחיי החדשים.

את הנאבד, דבר כבר לא יחזיר, 

את הנאבד, אני כבר לא בטוח שאני רוצה.

שתי דרכים התפצלו בחושך, נפשי צרחה באפילה, דמי קפא בעורקיי , ופתאום - אור.